(א) האם ויתור אסור במודר הנאה. הב״י בסעיף א ד״ה ראובן, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אין בין, כתב דאסור.
ראובן מודר הנאה משמעון האם יכול שמעון לפרוע חוב ראובן. הטור והב״י והש״ך בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, וסמ״ק מצוריך במצוה פ אות רמא, כתבו דיכול לפרוע חובו, וכתב סמ״ק דיכול לפרוע אפילו חוב שיש עליו משכון, וראב״ן בסוף סי׳ תנא, כתב דאסור לפרוע ממש אלא מניח על הארץ והם נוטלים, ובסי׳ תקעב ד״ה אבל, כתב דיכול לפרוע לו רק חוב שהלוו לו על מנת שלא להפרע אבל חוב שהמודר חייב לפורעו אינו פורע לו.
מותר ללמד את המודר מקרא במקום שאין דרך ליטול שכר על המקרא. כ״כ ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אבל פורע.
הא דמותר ללמד את בן המודר האם היינו דוקא שאין נוטלים על זה שכר. ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אבל פורע, כתב דהיינו דוקא במקום שאין נוטלים שכר.
מותר להחזיר אבידה בין אם נכסי מחזיר אסורים על המאבד ובין להיפך. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ג ד״ה ומחזיר, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אבל פורע.
שנים המודרים זה מזה האם מותר לאחד להחזיר אבידה לשני במקום שנוטלים שכר וליטול שכר. הב״י בסעיף ג בד״ה ומ״ש ואם נכסי, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, כתב כהרמב״ם דאסור.
היה למדיר מרחץ בעיר אם יש למדיר במרחץ תפיסת יד אסור, ותפיסת יד היינו אפילו שייר לעצמו דבר אחד במרחץ ואין מותר אלא א״כ יש לו בו רק מס קבוע. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ו, ויש להעיר דכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה ואם אין לו.
הנותן מתנה לחבירו את כל סעודתו ולא מוכח מדבריו שנתינתו היא הערמה כדי להתיר למודר הנאה לאכול אבל סעודתו מוכחת עליו שהוא הערמה האם אסור. הב״י בסעיף ט, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, כתב כהרמב״ם דנראה מדבריו דאסור.
היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל ונותן לאדם אחר כדי שיאכל המודר, ואומר לאותו אדם הרי הוא לפניך שתתניהו לפלוני ויאכל, האם מותר. ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה ואם אין לו, כתב גבי אינה מתנה גמורה ואסור, ע״כ, ומבואר דס״ל דבכהאי גוונא אסור אף על פי שאין כאן הוכחה מחמת הסעודה, דהא לא איירי בסעודת חתן כמו ההיא דבית חורון.
הנשבע שלא ידבר עם חבירו מותר לשלוח לו כתב או לדבר עם אחר והוא שומע מה שרוצה להשמיעו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רמב, וכן האשכול בהל׳ נדרים ד״ה מי (רב.), כתב דמותר לשלוח לו בכתב או על ידי שליח.
המודר הנאה מחפץ ורוצה לעשות בו מצוה וכשעושה את מעשה המצוה יש לו גם הנאה בגופו מהחפץ ולא נשארת ההנאה אחר קיום המצוה, האם מותר לו לעשות בו את המצוה וליהנות בגופו. המאירי בר״ה כח. ד״ה המודר הנאה מחבירו מזה, כתב דאסור.
המודר הנאה מחבירו ורוצה המדיר להתפלל על המודר לאיזה דבר כגון שיתרפא מחוליו, לא חשיב הנאה למודר ואין מונעים את המדיר לעשות כן. כ״כ הראב״ד בהשגותיו על המאור בר״ה כא, והמאירי בר״ה כח. ד״ה דברים, הביא את דבריו להלכה.