×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דיני הנודר הנאה מחבירו, ובו י״ד סעיפים
(א) רְאוּבֵן שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל שִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָסַר עַצְמוֹ מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן, הַנֶּאֱסָר אָסוּר לַעֲבֹר עַל שְׂדֵה הָאַחֵר אֲפִלּוּ בְּבִקְעָה בִּימוֹת הַחַמָּה שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מַקְפִּידִים עַל דְּרִיסַת רֶגֶל שֶׁבָּהּ; וְאָסוּר לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ כָּל כֵּלִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְאִם לֹא נָדַר מִמֶּנּוּ אֶלָּא מַאֲכָל, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ. אָמַר: הֲנָאַת מַאֲכָלְךָ עָלַי, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ וְאָסוּר לִלְעֹס חִטִּים לִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, אֲבָל לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ נָפָה וּכְבָרָה, מֻתָּר. אָמַר: הֲנָאָה הַמְּבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל עָלַי, אָסוּר לֶאֱכֹל מִשֶּׁלּוֹ וּמֻתָּר לִלְעֹס חִטִּים וְלִתֵּן עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ וְאָסוּר לֵהָנוֹת בְּכָל דָּבָר שֶׁמַּשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, וּמַה שֶּׁאֵין מַשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, מֻתָּר אִם אֵין בּוֹ שַׁיָּכוּת מַאֲכָל, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ שַׁיָּכוּת מַאֲכָל, כְּגוֹן נָפָה וּכְבָרָה, וַאֲפִלּוּ שַׂק לְהָבִיא בּוֹ פֵּרוֹת, וַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו פֵּרוֹת, וְכֵן סוּס לִרְכֹּב עָלָיו לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְטַבַּעַת לְהֵרָאוֹת בּוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה, וְלַעֲבֹר דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַשְׂכִּירִין כַּיּוֹצֵא בוֹ, אָסוּר. וְכֵן אָסוּר לִקְנוֹת לוֹ צָרְכֵי סְעֻדָּה. וְכֵן אָסוּר לְחַמֵּם יָדָיו בְּכִכָּר שֶׁלּוֹ. {הַגָּה: קַרְדֹּם שֶׁמְּבַקְּעִים בּוֹ עֵצִים לְבַשֵּׁל בּוֹ מַאֲכָל, מִקְרֵי הֲנָאָה הַמְבִיאָה לִידֵי מַאֲכָל; אֲבָל קַרְדֹּם שֶׁמְּנַכֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר לִשְׁאֹל לוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּינוּ יְרוּחָם).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) לשון הטור ממשנה נדרים דף ל״ב ע״ב
(ב) מדברי הרא״ש שם בפסקיו וכסתם מתניתין דמוקים לה רב אדא בר אהבה שם כרבי אליעזר בברייתא דאפילו ויתר אסור במודר הנאה פירוש מה שדרך בני אדם לותר משלו וכ״פ הרמב״ם והרמב״ן
(ג) שם במשנה
(ד) שם במשנ׳ וגמרא שם דף ל״ג ע״א
(ה) שם בגמרא כאוקימתא דריש לקיש
(ו) שם במשנה כאוקימתא דרבא שם בגמרא
(ז) כפירוש הר״ן שם
(ח) טור ובפירוש הרא״ש שם
(ט) שם במשנה
(י) מימרא דרב פפא שם דף ל״ג ע״א
(יא) בעיא דרב פפא שם ולא נפשטא ולחומרא:
(°) פי׳ ובשביל זה שיראה כאדם חשוב יתנו לו מנה יפה
(יב) ג״ז בעיא דרב פפא שם מפני שהוא הקרבת המאכל אליו
(יג) בירוש׳ מבעיא ולא איפשטא ולחומרא והביאו הטור ועס״ק ד׳:
(°) קאי אתחלת הסעיף שאסר נכסיו סתם ואדין הנאת מאכלך עלי והיא מהירושלמי מבעיא ולא איפשטא ולחומרא
(א) אסור לעבור על שדהפרש״י ר״פ אין בין המודר דמיירי שמקצר דרכו בזה אבל ממה שכתב לקמן סעיף ד׳ בדין ואם נכסי שמעון אסורין כו׳ משמע דבכל גווני אסור דריסת הרגל.
(ב) בכל דבר שמשבירין כו׳ – כיון שמוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל. הרא״ש.
(ג) להראות בו – שיהא נראה חשוב ויתנו לו חלק טוב.
(ד) וכן אסור לקנות לו צרכי סעודה – בטור כתוב שדבר זה הוא בעיא בירושלמי וצריך לתת טעם למה מספקא ליה בזה ולמה יהיה מותר טפי מכל הנהו דחשיב עד הנה ונראה דיש סברא דשאני כל הנהו שהוא נהנה בדבר שאין לו לנאסר כגון כלים וסוס מה שאין כן בזה שיכול בעצמו לקנות המאכל.
ומ״ש וכן אסור לחמם ידיו כו׳ תמוה הוא דלמה יהיה זה אסור באומר המביאה לידי מאכל וכן מוכח בירושלמי שהביא ב״י דבעיא היא זו בנודר מן הככר דבזה דוקא מספקא ליה ובלבוש כתב האי וכן אסור לחמם כו׳ לעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון.
(א) אפילו בבקעה כו׳ – אף על פי שאין אדם מקפיד עליו דקי״ל אפי׳ ויתור אסור במודר הנאה וכתב הב״ח נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך עכ״ל ול״נ דל״ד דבפורע חובו לא מתהני כלום ולא הוי אלא גרמא אבל הכא דמתהני בעצמו בדריסת הרגל אסור וכן משמע ממה שכתבו רש״י והרא״ש והר״ן לקמן גבי אמר הנאה המביאה לידי מאכל דאסור לעבור דרך שדהו לקצר דרכו ללכת לבית המשתה ולא כתבו כן ברישא דמתני׳ אלמא דוקא התם לא מיתסר אלא כשמקצר דרכו משום דאל״כ ליכא הנאה המביאה לידי מאכל כשמקצר דרכו לאכול מהרה אבל הכא דאסור בכל הנאה א״כ בדריסת הרגל אסור בכל ענין ואע״ג דרש״י פי׳ גם במתני׳ דריסת הרגל לעבור בחצרו ולקצר דרכו נראה דלאו דוקא קאמר דהא לקמן סוף סעיף ד׳ מוכח דדריסת הרגל אסור בכל ענין והוא מהש״ס ודו״ק.
(ב) ואסור ללעוס חטים כו׳ – אע״ג דאינו אוכל מ״מ הנאה מגוף המאכל היא.
(ג) בכ״ד שמשכירין כו׳ – דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאו לידי מאכל. הרא״ש.
(ד) וכן אסור לחמם ידיו בככר שלו – תמיה לי מנ״ל הא דבירושלמי לא מבעיא אלא בנדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשטא ולחומרא משום דכיון דנדר הנאה מן הככר שמא אסור גם בחמום אבל באמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי משמע דמותר דחמום לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא. שוב ראיתי בעט״ז שהשמיט זה ואולי כוון למ״ש.
(ה) קרדום כו׳ – ואיתא בירושלמי ר״פ אין בין המודר דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את המאכל אבל מכנסין האוכל לפסי׳ (כלומר לאלפסין) וקדרות אסור לטחון ולדרוך לקצור צריכא (כלומר מבעיא) ולבצור צריכא ומביאו ב״י וצ״ל דקורדם שמבקעין בו גרע טפי לפי שהוא מהנה האוכל ומתקנו שא״א לבשל בלא עצים א״כ הקורדם שמבקעים בו עצים מתקן המאכל אבל כוסות וקערות ותמחויין אינם מהנין המאכל שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויים והלכך אלפסים וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנים המאכל תו איתא התם בירושלמי רבי בון ברבי חייא מעתה אסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר.
(א) לעבור – כתבו הט״ז והש״ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ״ה אסור בכל ענין ודלא כהב״ח:
(ב) שמשכירין – כיון שמוחל לו השכירות באותן דמים הוא יכול לקנות אוכל נפש. הרא״ש:
(ג) לחמם – הט״ז והש״ך תמהו ע״ז דלמה יהיה אסור כאן ובלבוש כתב דקאי אדלעיל אצל הנאת מאכלך עלי וכן הוא נכון:
(ד) מאכל – כתב הש״ך דבירושלמי איתא דמותר להשאילו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין את המאכל פי׳ שכבר המאכל נתקן כהלכתו אלא שנותנו לקערות וכוסות ותמחויין והלכך אלפסין וקדרות אסורים לפי שהמאכל מתבשל בהן והן מתקנין המאכל ותו איתא התם בירושלמי דאסור להשאיל לו מעות שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר עכ״ל:
(א) ראובן כו׳ או כו׳ – ע״ש מ״ו א׳ איבעיא להו כו׳:
(ב) אסור כו׳ – כר״א הואיל סתם מתני׳ כוותיה וער״נ ד״ה ולענין כו׳:
(ג) אפי׳ בבקעה כו׳ – הרא״ש בפסקיו דבחצר אף לרבנן אסור דבב״ב נ״ז ב׳ אמרינן דוקא בשותפין לא קפדי ועיין תוס׳ שם ד״ה רבינא ובמגילה ח׳ א׳ ד״ה דריסת כו׳:
(ד) בימות החמה – כפ״ק דשבת (ו׳ ב׳):
(ה) וכן אסור (לחמם) כו׳ – ירושלמי נדר מהככר מהו לחמם בו ידיו ועש״ך:
(ו) קרדום כו׳ – ירושלמי והביאו הרא״ש שם:
(א) (סי׳ רכ״א סעיף א׳) ואסור ללעוס חטים מזה ראיה לכאורה בנודר מאיזה דבר בסתם דאסור אף שלא כדרך הנאתו וע׳ מג״א (סי׳ תס״ו) דלעיסת חטים ע״ג מכה הוי שלכ״ד הנאתו וקשה לי עמ״ש המג״א בפשיטות (סי׳ שפ״ו סק״כ) דמסתמא אין דעת הנודר רק על דרך הנאתו:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין ב״א מקפידין על דריסת רגל שבה ואסור לישאל ממנו כל כלים שבעולם ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו ואם נדר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל אסור ליהנות ממנו בכל דבר שמשכירין כיוצא בו ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר בד״א בשאין בו שייכות מאכל אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה או אפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא פירות וסוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אף על פי שאין משכירין כיוצא בו אסור בירושלמי מיבעיא אם מותר לקנות לו צרכי סעודה אי לא ולא איפשיטא ולחומרא.
(א) ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר וכו׳ ר״פ (לב:) אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושים בהן אוכל נפש ובגמרא מאן תנא ר״א היא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. ופי׳ הרא״ש דריסת הרגל לעבור דרך ארצו: אפילו ויתור. מה שאדם מוותר משלו ואינו מקפיד עליו וכתב בפסקיו דהאי דריסת הרגל דמתניתין אומר ר״ת דמיירי אף בבקעה בימות החמה דלא קפדי אינשי והכריח לפרש כן מדמשמע הכא דלרבנן לא קפדי אינשי אדריסת הרגל ובפרק השותפין שנדרו (נדרים מה:) משמע דאף רבי אליעזר בן יעקב לא שרי ליכנס לחצר המודר אלא בשותף ומטעם ברירה דכל א׳ נכנס בשלו אבל לחצר של אחר אסור לכ״ע הילכך ע״כ לומר דהכא איירי בבקעה בימות החמה דלא קפדי אינשי וכתב עוד הרא״ש דהלכה כר״א הואיל וסתם לן תנא כוותיה. והר״ן כתב שכך פסק הרמב״ן אבל ר״ח פסק בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נז:) שאין הלכה כמותו וכן דעת ר״ת ומדברי הרמב״ם ז״ל נראה שהוא פוסק כר״א שסתם וכתב משנתינו כצורתה:
(ב) ומה שכתב רבינו ואם לא נדר ממנו אלא מאכל וכו׳ שם במשנה המודר הנאת מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה רחיים ותנור אבל משאילו חלוק וטלית נזמים וטבעות וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור ובגמרא (לג.) והא מן מאכל נדר אמר ר״ל באומר הנאת מאכל עלי אימא שלא ילעוס חטים ויתן על גב מכתו אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכלך עלי ופירש הרא״ש מקום שמשכירין כיוצא בהם אסור דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותם הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל: והא מן מאכל נדר. דמשמע דוקא אוכל נפש: הנאת מאכלך. משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה: הנאה המביאה לידי מאכל. היינו תיקון או דבר שיוכל לקנות בו מאכל:
(ג) ומה שכתב רבינו אבל אם יש בו שייכות מאכל וכו׳ או אפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא פירות שם בגמרא וכתבו הרא״ש והר״ן דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא דלא מיקרי הנאה המביאה לידי מאכל אלא לתקן המאכל כנפה וכברה אבל להביא אליו המאכל בלבד כשק וחמור שרי קמ״ל:
(ד) ומה שכתב וסוס לרכוב עליו לבית המשתה וטבעת להראות בו בבית המשתה ולעבור דרך שדהו לבית המשתה וכו׳ שם בעיין דאיכא למימר אע״ג דהקרבת המאכל אליו מיקרי הנאה המביאה לידי מאכל להקריב עצמו למאכל במפסק ומיזל בארעיה כדי שיהא שם מהרה לאו הנאה המביאה לידי מאכל הוא דשאני התם שעשה במאכל עצמו וכן נמי סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה כדי שיראה כאדם חשוב ע״י רכיבת הסוס או טבעת שבידו ובשביל זה יתנו לו מנה יפה כה״ג גרמא בעלמא הוא ולא איפשיטא ולחומרא וכ״פ הרמב״ם והרא״ש וכיון דמשום ספיקא אסרינן להו אין לוקין עליהם וכן פסק הרמב״ם בפ׳ ו׳:
(ה) ובירושלמי מיבעיא אם מותר לקנות לו צרכי סעודה או לא בפרק הנזכר ורבינו ירוחם כתב עוד דבירושלמי איבעיא אם משאילו קרדום לבקע עצים לצורך מאכל ולא איפשיטא ולחומרא אבל קרדום לנכש בו פשוט בירושלמי דמותר להשאילו וגרסינן תו בירושלמי תני אבל משאילו כוסות קערות ותמחויין שאינם מוצין את האוכל אבל מכנסין את האוכל לפסין וקדרות אסור לטחון ולדרוס אסור לקצור צריכה ולבצור צריכה:
אהא דאמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי וכו׳ כתב הר״ן איכא מ״ד דבכה״ג אסור בין בלעיסת חטים על גב מכתו בין בנפה וכברה ואין נוח לי דבכלל הנאה הבאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסים על גבי מכתו אלא הכי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר. אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים ע״ג מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חטים וליתן ע״ג מכתו שרי כך נראה בעיני עכ״ל.
בירוש׳ בעי נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשיטא ולחומרא:
(א) האם ויתור אסור במודר הנאה. הב״י בסעיף א ד״ה ראובן, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אין בין, כתב דאסור.
ראובן מודר הנאה משמעון האם יכול שמעון לפרוע חוב ראובן. הטור והב״י והש״ך בסעיף ב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, וסמ״ק מצוריך במצוה פ אות רמא, כתבו דיכול לפרוע חובו, וכתב סמ״ק דיכול לפרוע אפילו חוב שיש עליו משכון, וראב״ן בסוף סי׳ תנא, כתב דאסור לפרוע ממש אלא מניח על הארץ והם נוטלים, ובסי׳ תקעב ד״ה אבל, כתב דיכול לפרוע לו רק חוב שהלוו לו על מנת שלא להפרע אבל חוב שהמודר חייב לפורעו אינו פורע לו.
מותר ללמד את המודר מקרא במקום שאין דרך ליטול שכר על המקרא. כ״כ ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אבל פורע.
הא דמותר ללמד את בן המודר האם היינו דוקא שאין נוטלים על זה שכר. ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אבל פורע, כתב דהיינו דוקא במקום שאין נוטלים שכר.
מותר להחזיר אבידה בין אם נכסי מחזיר אסורים על המאבד ובין להיפך. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ג ד״ה ומחזיר, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה אבל פורע.
שנים המודרים זה מזה האם מותר לאחד להחזיר אבידה לשני במקום שנוטלים שכר וליטול שכר. הב״י בסעיף ג בד״ה ומ״ש ואם נכסי, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, כתב כהרמב״ם דאסור.
היה למדיר מרחץ בעיר אם יש למדיר במרחץ תפיסת יד אסור, ותפיסת יד היינו אפילו שייר לעצמו דבר אחד במרחץ ואין מותר אלא א״כ יש לו בו רק מס קבוע. כן הביאו הטור והב״י בסעיף ו, ויש להעיר דכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה ואם אין לו.
הנותן מתנה לחבירו את כל סעודתו ולא מוכח מדבריו שנתינתו היא הערמה כדי להתיר למודר הנאה לאכול אבל סעודתו מוכחת עליו שהוא הערמה האם אסור. הב״י בסעיף ט, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה רמב, כתב כהרמב״ם דנראה מדבריו דאסור.
היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל ונותן לאדם אחר כדי שיאכל המודר, ואומר לאותו אדם הרי הוא לפניך שתתניהו לפלוני ויאכל, האם מותר. ראב״ן בסי׳ תקעב ד״ה ואם אין לו, כתב גבי אינה מתנה גמורה ואסור, ע״כ, ומבואר דס״ל דבכהאי גוונא אסור אף על פי שאין כאן הוכחה מחמת הסעודה, דהא לא איירי בסעודת חתן כמו ההיא דבית חורון.
הנשבע שלא ידבר עם חבירו מותר לשלוח לו כתב או לדבר עם אחר והוא שומע מה שרוצה להשמיעו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה רמב, וכן האשכול בהל׳ נדרים ד״ה מי (רב.), כתב דמותר לשלוח לו בכתב או על ידי שליח.
המודר הנאה מחפץ ורוצה לעשות בו מצוה וכשעושה את מעשה המצוה יש לו גם הנאה בגופו מהחפץ ולא נשארת ההנאה אחר קיום המצוה, האם מותר לו לעשות בו את המצוה וליהנות בגופו. המאירי בר״ה כח. ד״ה המודר הנאה מחבירו מזה, כתב דאסור.
המודר הנאה מחבירו ורוצה המדיר להתפלל על המודר לאיזה דבר כגון שיתרפא מחוליו, לא חשיב הנאה למודר ואין מונעים את המדיר לעשות כן. כ״כ הראב״ד בהשגותיו על המאור בר״ה כא, והמאירי בר״ה כח. ד״ה דברים, הביא את דבריו להלכה.
(א) כתוב בתשובת מיימון השייכה להלכות נדרים שאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו וכ״כ הכלבו בשם הר״ן
(ב) עוד כתב סוף פ׳ משילין (לט.) המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו פי׳ מותר לו להדליק נר בשלהבת חבירו עכ״ל:
(א) בכל דבר שמשכירין כיוצא בו כו׳ דכיון דדרך להשכיר כיוצא בהם והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות איכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל אשר״י:
(ב) כגון נפה וכברה שמתקן על ידן המאכל:
(ג) אפילו שק להביא בו פירות ר״ל שאין המאכל מתוקן בכך אלא להביא אליו בלבד אפ״ה אסור:
(ד) וטבעת להראות בו כו׳ כדי שיהא נראה חשוב ויתנו לו מנה יפה וכתב ב״י שגם ע״י רכיבת הסוס יראה לאדם חשוב ע״ש אבל לכאורה נראה דע״י רכיבת סוס ימהר לבא שם דומיא לעבור דרך שדהו וב״י דוחה זה ע״ש: (ועמד אחד ופרנסה כו׳ ר״ל ובא המדיר ופרע לאותו אחר אבל אם המדיר רוצה לזונה זה יתבאר בסמוך בשם ר״ת דאסור אם לא בפניו עכ״ה):
(א) ראובן שאסר נכסיו וכו׳ משנה ר״פ אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש ובגמרא מאן תנא ר״א הוא דתניא ר״א אומר אפילו ויתור אסור במודר הנאה: ופי׳ רבינו דמודר הנאה היינו שאסר נכסיו על חבירו או שאסר עצמו מנכסי חבירו שלא יהנה ממנו בשום הנאה. ומ״ש אפי׳ בבקעה ביה״ח כ״כ הרא״ש לשם והביא ראייה לדבר וכתב לשם הר״ן דבדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצירו ולא להתעכב ולישב שם דאילו להתעכב שם אפי׳ לרבנן אסור והביא ראייה לדבר. ומיהו נראה דאם אינו מקצר דרכו ליכא הנאה ושרי דלא גרע מפורע חובו דבסמוך:
(ב) ואם לא נדר ממנו אלא מאכל אינו אסור אלא לאכול משלו וכו׳ עד וחמור להביא פירות שם משנה וגמרא ומ״ש וסוס לרכוב וכו׳ וטבעת וכו׳ ולעבור דרך שדהו וכו׳ שם בעיא דרב פפא ולא איפשיטא ולחומרא וכן פסקו הרמב״ם והרא״ש ומפי׳ רש״י והר״ן משמע דדוקא לקצר דרכו ולעבור דרך שדהו לבית המשתה אסור הא לאו הכי ליכא הנאה המביאה לידי מאכל וכתב עוד הרא״ש דכל הני דקחשיב מיירי בשאין משכירין כיוצא בו כגון אוהבים שמשאילין בהמתן זה לזה בחנם וכן טבעת ליראות בו בע״כ איירי דאין משכירין דאי משכירין כיוצא בו אפי׳ שלא ליראות תנן דאסורין עכ״ל ופשוט הוא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל לִפְרֹעַ חוֹבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן בְּיַד הַמַּלְוֶה וּפָרַע זֶה בִּשְׁבִילוֹ וְנָטַל הַמַּשְׁכּוֹן, צָרִיךְ לְהַחְזִירוֹ לַלֹּוֶה הַנֶּאֱסָר (דַּעַת רַשִׁ״י וריב״ש וְרַמְבַּ״ם). וְיָכוֹל לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וַעֲבָדָיו, וַאֲפִלּוּ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל אָסוּר לָזוּן בְּהֶמְתּוֹ, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה; וְאָסוּר לְלַמְּדוֹ מִקְרָא, כֵּיוָן שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר עָלֶיהָ, וְהוּא מְלַמְּדוֹ חִנָּם, נִמְצָא שֶׁמְּהַנֵּהוּ; אֲבָל מְלַמְּדוֹ מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאמַר הַנֶּאֱסָר לָאוֹסֵר שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ. וְהָאִדָּנָא שֶׁמֻּתָּר לִטֹּל שָׂכָר אַף עַל הַמִּדְרָשׁ, הַכֹּל אָסוּר. אֲבָל לְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ, אֲפִלּוּ מִקְרָא, מֻתָּר. וּמֻתָּר לְשַׁמְּשׁוֹ בְּכוֹס שֶׁל בֵּית הָאֵבֶל וּבְכוֹס שֶׁל בֵּית הַמֶּרְחָץ. {הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַתִּירִין אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ (הָרא״ש וְהַטּוּר). וְהוּא הַדִּין בְּכָל דְּבַר מִצְוָה; וּבִלְבַד בְּדָבָר הַצָּרִיךְ שְׁלִיחוּת, כְּגוֹן לִתְרֹם תְּרוּמָתוֹ, אָסוּר לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרא״ש וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יד) משנה שם דף ל״ג ע״א וכרב אושעיא דאמר זו דברי חנן (כתובות דף ק״ז ע״ב) וכדעת רש״י וריב״ש והרי״ף והרמב״ם בפ׳ כ״ז מהל׳ מלוה ופ״ו מה״נ דסברי דאף בשאר חובות איירי חנן ולא בהלואת אשתו למזונות בלבד וכמ״ש הטור בשמם וסיים שם הרמב״ם שהרי לא הגיע ליד הנאסר כלום אלא מנע ממנו התביעה
(טו) ירושלמי הביאו הרי״ף בסוף כתובות וכתב הרב ב״ח כיון דדברי ר״ח דברי קבלה נינהו ופי׳ דאיירי בהלואת אשתו למזונות ועמו הסכים ר״ת והרא״ש והטור נראה הלכה דאסור במודר לפרוע חובו כשהוא בשטר או במשכון וכו׳ מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו יכול לפרוע במודר כרבא שם בנדרים דף ל״ג ע״ב
(טז) משנה שם דף ל״ח ע״א
(יז) ברייתא שם ע״ב
(יח) שם במשנה ומפרש שם בגמרא דבהמה לפטומא עבידא וכל שמוסיף בבשרה היא הנייה שמגיע ליד הנאסר רמב״ם שם
(יט) משנה שם דף ל״ה ע״ב
(כ) טור בשם הרמב״ם
(כא) שם בשם אביו הרא״ש
(כב) שם במשנה
(כג) מימרא דרבי ירמיה וכו׳ שם דף ל״ח ע״ב
(°) פי׳ הרא״ש כוס מים חמין שרפואה היא לו כדאמרינן בשבת דף מ״א ע״א
(ה) יכול לפרוע חובו – שאע״פ שעל ידי זה מפטר הוא מחובו מכל מקום לא הוה אלא גרמא בעלמא הואיל שאינו מחויב לחזור לשלם לו.
(ו) ואפי׳ היה לו משכון – משום דא״ל הייתי מפייס ליה ויהיב לי משכוני.
(ז) ויכול לזון את אשתו כו׳ – בטור כתוב בשם ר״ת ובזה דוקא כשזן אותם לפניו ולא אמר כלום הוה דרך מתנה ויש מפרשים דמענג׳ במזונות יתרים כו׳ והקשה הטור על הרא״ש למה הביא זה דאינו אלא לרבנן כו׳ ונראה ברור דגם ר״ת עצמו לא כתב כן להלכה אלא לפרש דברי התלמוד דלא אמר דדין זה הוא אליבא דחנן דוקא אלא ודאי אתיא אפילו כרבנן כמו שכתב הרא״ש הביאו בית יוסף אבל להלכה ודאי סבירא ליה כחנן כדפסקינן בהדיא כוותיה בגמרא רק על הרא״ש יש לתמוה למה הביא דברי ר״ת אלו כיון שאינם להלכה וכמו שהקשה הטור ובבית יוסף תירץ דלענין נדר לא קי״ל כחנן והוא תמוה מאד כיון דפסקינן סתם בפרק בתרא דכתובות הלכה כחנן היאך נאמר דלאו בכל מקום קאמר ונראה לע״ד לתרץ גם דברי הרא״ש שמביא דברי רבינו תם בשביל היש מפרשים שמביא אחר זה דמיירי במזונות יתירים אע״ג דלדידן אין נ״מ מזה דבכל גוונא מותר מ״מ יש נפקותא לענין סיפא דקתני אבל לא יזון בהמתו דמיירי אפי׳ במזונות יתירים כמו הרישא וכן מבואר מדברי הרא״ש שאחר שכתב י״מ כתב דההיא דלא יזון בהמתו מיירי ג״כ ממזונות יתירים ודבר זה כתב הר״ן הביאו ב״י כן נ״ל כוונת הרא״ש ובפרישה הקשה דברי ר״ת אהדדי דכאן כתב דוקא במזונות יתירים מותר ולעיל התיר לגמרי בריש הסימן וכן הקשה על דברי הרא״ש דמביא דברי ר״ת אהדדי ונכנס לתירוצים ואין כאן קושיא כלל דלעיל כתב הטור בשמו מה שהוא להלכה והיינו כחנן וכאן כתב לרבנן לפרש דברי המשנה בלחוד ולא להלכה וזה מבואר בקושיית הטור וכבר כתבנו ליישב הכל כנ״ל.
(ח) אסור לזון בהמתו – כבר כתבתי דאפילו במזונות יתירים וכתב הר״ן אפי׳ בזנה ביותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמפטמי טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ״ה אסור.
(ט) כיון שמותר ליטול שכר עליה – דשכר פיסוק טעמים הוא נוטל דהיינו שלומד עמו הטעמים לקרות דזהו לאו דאורייתא אבל כל שהוא דאורייתא לא דכתיב ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם.
(י) והאידנא שמותר כו׳ – כמבואר סימן רמ״ו.
(יא) ובכוס של בית המרחץ כו׳ – פי׳ הרא״ש הוא מים חמים כדאיתא פרק כירה שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא.
(יב) הצריך שליחות – פירוש שאין לו רשות לעשות אם לא שיצוה לו.
(ו) יכול כו׳ – היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר״ן והביאו בית יוסף בסימן רי״ז וכן פשוט בפוסקים שבסי׳ זה והב״ח פסק כר״ח ור״ת והרא״ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא במזונות אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בע״פ וכן נראה דעת הסמ״ע בח״מ ר״ס קכ״ח ס״ק ג׳. וכתב עוד הב״ח מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפילו היה לו ש״ח או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מכל מקום אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן או במודר צריך המדיר הפורע להחזיר ללוה בחנם וק״ל וע״ל סימן רכ״ג ס״ק ה׳.
(ז) צריך להחזירו כו׳ – ואפי׳ היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כך כתב המחבר בח״מ ר״ס קכ״ח.
(ח) ויכול לזון כו׳ – אף על גב דמודר מתהני שאין צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולים לצמצם להתפרנס ממעשה ידיהם או לחזור על הפתחים.
(ט) אבל אסור לזון בהמתו – אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה.
(י) ליטול שכר עליה – כדלקמן סימן רמ״ו ס״ה.
(יא) בכוס של בית האבל – והוא של המודר והשמוש אינה הנאה כל כך.
(יב) ויש חולקין כו׳ – ואף על גב דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ״ל די״א דאפילו אמר שילמדנו מותר מיהו אם נכסי שניהם אסורין זה ע״ז אסור בכל ענין כדבסעיף שאח״ז וכ״כ העט״ז.
(יג) ומתירים כו׳ – והב״ח פסק כסברא הראשונה דבכל מילי דהתירו חכמים לעשות למודר כדלעיל מתחלת סימן זה ע״כ אין זה אלא כשהמדיר עושה מעצמו א״נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשות שלוחו בפירוש או לומר לו כל השומע קולי יבא וילמדני אסור כיון דשליחותיה קעביד וע״ל סעיף ח׳.
(יד) בכל דבר מצוה – משמע דוקא דבר מצוה וכ״כ רבי׳ ירוחם ומביאו ב״י וד״מ וכתוב בעט״ז הטעם כיון דמצוה היא לא נהנה דמצות לאו ליהנות ניתנו.
(ה) חובו – היינו דוקא שלא מדעתו כ״כ הר״ן (וכתב הרדב״ז ה״ה אם יש לו חוב עליו יכול למחול לו ע״ש ח״ב סי׳ רס״ב ועי׳ בכנה״ג):
(ו) להחזירו – ואפי׳ היה המלוה דוחקו לפרוע אמרינן דהיה הלוה מפייסו ומוחל לו כ״כ המחבר בח״מ ר״ס קכ״ח והב״ח פסק כהפוסקים דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא לכשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי׳ היה לו שטר או משכון יכול לפרוע במודר ונראה דבמשכון דומיא דשטר מיירי שיכול לפרוע בעדו ויחזיק המשכון לעצמו ולא יתננו ללוה דנהי שהתנה שלא יכוף אותו לפרוע מ״מ אינו חייב להחזיר לו משכונו בחנם אלא אם התנה כן אז במודר צריך המדיר הפורע להחזיר לו בחנם וע״ל סי׳ רכ״ג ס״ד עכ״ל הש״ך:
(ז) לזון – אע״ג דמודר מתהני שא״צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא ועוד שהיו יכולין לצמצם להחפרנס ממעשה ידיהם או לחזר על הפתחים. ש״ך:
(ח) בהמתו – אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה ש״ך וכתב הר״ן אפילו זנה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דפיטמה טפי לא עבדה שפיר ונמצא דאינו נהנה אפ״ה אסור:
(ט) המרחץ – שהוא משום רפואה והנאה מועטת היא ט״ז:
(י) ומתירין – והב״ח פסק כסברא הראשונה וכתב הש״ך ואע״ג דהאידנא אף על המדרש אסור היינו בחנם אבל בשכר מותר וקמ״ל דאפי׳ אמר שילמדנו י״א דמותר מיהו אם נכסי שניהם אסורים זע״ז אסור בכל ענין:
(יא) מצוה – הטעם דמצות לאו ליהנות נתנו כ״כ הלבוש:
(ז) יכול כו׳ – עיין רא״ש ד״ה תנן כו׳ וה״ה כו׳ ור״נ ד״ה ולענין כו׳ ותוס׳ בכתובות ק״ח א׳ ד״ה הא כו׳ דלא כר״ת:
(ח) ואפי׳ כו׳ – שם ושם ועיין ח״מ ר״ס קכ״ח:
(ט) ואסור ללמדו כו׳ – כר׳ יוחנן שם אף בגדיל ועיין ר״נ ד״ה ור׳ יוחנן כו׳:
(י) והוא כו׳ – כמש״ש ל״ה ב׳ א״א שלוחי דידן כו׳ ושם ל״ו ב׳ אלא לדעתו כו׳ באומר כו׳ אלמא דאע״ג דמצוה קעביד אפ״ה אסור בכה״ג:
(יא) והאידנא כו׳ – הרא״ש שם ועתוס׳ דבכורות כ״ט א׳ ד״ה מה כו׳:
(יב) ומותר כו׳ – כפי׳ הר״נ ד״ה מותר להשקות כו׳:
(יג) וי״ח כו׳ – קאי אלמעלה והוא כו׳ וכמ״ש הרא״ש שם דדוקא בדבר שצריך דעת כגון קרבן ותרומה וכמש״ש ל״ו ב׳ וא״א צריך דעת כו׳ וזה שאמרו שם ל״ה ב׳ א״א שלוחי דידן כו׳ כיון דצריך דעת וא״א שלוחי דשמיא כו׳ כיון שא״צ דעת ועבפי׳ שם ד״ה אלא מחוסר כו׳:
(ב) (שם סעיף ב׳) יכול לפרוע חובו. ואם רשאי המודר למחול חובו ע׳ מ״ל (פ״ה הי״ד ממלוה):
(א) צריך להחזירו – [עבה״ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ה מ״ש בזה]:
ראובן שמודר הנאה משמעון יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן ומיהו פר״ת דוקא מזונות אשתו ובניו כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנסה שאינו חוב ברור שאפשר שהיתה מצמצמת אם לא שפרנסה אבל שאר כל חוב אינו יכול לפרוע בשבילו ורש״י פי׳ שכל חוב יכול לפרוע בשבילו ואפילו היה לו משכון ביד המלוה והלך ופרע בשבילו ונטל המשכון מיד המלוה צריך להחזירו ללוה הנאסר וכ״כ הרמב״ם פורע חובו שעליו סתם ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כר״ת ויכול לזון אשתו ובניו ועבדיו הכנענים ופי׳ ר״ת דוקא כשזן אותם לפניו והוא במדינה דכיון שזן אותם לפניו ואינו אומר כלום דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע ולא הויא הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה וי״מ דמיירי כשבעל נותן לה צרכה והיא מענגת ממזונות יתירים אבל בע״א לא וא״א הרא״ש ז״ל הביא כל אלו המפרשים בפסקיו ואני תמה דכל זה א״צ אלא לרבנן אבל לחנן מותר בכל ענין והלכתא כוותיה וכ״כ הרמב״ם אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה ואסור ללמדו מקרא דכיון שמותר ליתן שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו אבל מלמדו מדרש לפי שאסור ליטול עליה שכר הילכך אפילו אם הנאסר אמר לו לאוסר שילמדנו מותר והרמב״ן כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו אסור שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אא״כ ילמדנו מעצמו. וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה והאידנא שנוטלין שכר גם על המדרש הכל אסור ומותר ללמוד את בנו ולהשקותו כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ שאין בו הנאה כל כך והראב״ד כתב ודאי הנאה יש בו ואסור להשקותו משל המדיר ולא קאמר שמותר להשקותו אלא משל המודר בעצמו אף על פי שמהנהו במה שמשקהו מותר כיון שיש בו מצוה דכוס של בית המרחץ יש בו משום חיי נפש ומצוה.
(ו) ראובן שמודר הנאה משמעון יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן ומיהו פי׳ ר״ת דדוקא מזונות אשתו ובניו וכו׳ בפרק אין בין המודר (נדרים לג.) תנן המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומוקי לה רב אושעיא בגמרא כחנן דאמר בפרק בתרא דכתובות (כתובות קו:) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופירנס את אשתו אבד מעותיו וכתבו התוספות בפרק בתרא דכתובות (כתובות קז.) אהא דמוקי לה כחנן הואיל וכן אינו יכול לתובעו ממנו אע״פ שמ״מ מהנהו שא״צ לשלם חובו מש״ה לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא שע״י שפורע זה לבעל חובו מיפטר ור״ת מפרש דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש״ה פטור דאין הדבר ברור שיהא מתחייב זה הבעל מזונות שמא היה יכול לפטור שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שימציא לה מעות אע״ג דבפסקו לה ב״ד איירי מ״מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי שטר חוב אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה הוא הואיל ולא היה יכול ליפטר בשום ענין וה״פ הא מני חנן הוא כלומר האי פורע איירי באותו חוב דאיירי בה חנן דהיינו במזון האשה דוקא וחנן הוא וכן פר״ח וריב״א הביא ראיה מהירושלמי דה״ה בשאר חובות ור״ת אומר דעל כרחך הירושלמי פליג אגמרא דילן ודעת רש״י כדעת ריב״א שכתב שם בפ״ב דכתובות הא מני חנן הוא דאמר אבד מעותיו זה שפירנס אשת חבירו וה״ה נמי לכל חוב שעליו ועמד זה ופרען וזה לא אמר לו הלויני אינו חייב לו כלומר וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה הוא כי פרעיה לשם מחילה לאו מידי יהיב ליה עכ״ל וקאמר בירושלמי דאפילו אם המלוה היה דוחקו לפרוע ואפילו היה משכון ביד המלוה קאמר חנן דזה שפרעו אבד מעותיו ומשום דא״ל הוינא מפייס ליה ומחיל לי ויהיב לי משכונאי ומדברי הרי״ף ז״ל נראה שפוסק כדברי רש״י וריב״א וכ״פ הרמב״ם בפכ״ו מהלכות מלוה והרא״ש כתב מחלוקת ר״ת וריב״א ולא הכריע ורבינו כתב בח״מ סימן קכ״ח שמסקנת הרא״ש כר״ת וכך הם דבריו גם פה ותמהני עליו דבהדיא נראה מדברי הרא״ש שהוא סובר דאין הלכה כר״ת שהרי בפרק אין בין המודר כתב בפירושיו עליה דחנן דה״ה לכל חוב שעליו ובפסקיו פרק בתרא דכתובות אהא דקאמר התם ב׳ דברים דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו כ׳ כיוצא בו דחנן דאמר לעיל כו׳ הא מני חנן הוא דאמר אבד מעותיו והא דאיצטריך למיפסק הלכה כיוצא בו טפי משאר פסקי הלכה שבתלמוד דממילא מדמינן מילתא למלתא ההיא דחנן איצטריך דלא תימא דוקא בפורע מזון אשתו שאינו חיוב גמור כ״כ הוא דפטור קמ״ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו עד כאן לשונו והרי זה מבואר כדברי רש״י וריב״א והרי״ף והרמב״ם דסברי דחנן אף בשאר חובות איירי:
(ז) ויכול לזון אשתו ובניו וכו׳ שם במשנה (לח.) המודר הנאה מחבירו זן את אשתו ואת בניו אע״פ שחייב במזונותם ובגמרא תני יהושע איש עוזא אומר זן עבדיו ושפחותיו הכנענים פי׳ אפילו עבדיו הכנענים וכ״ש העברים וכתב הרא״ש וזן את אשתו משמע דאתיא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן כדקאמר לעיל ואומר ר״ת דמיירי בשזן את אשתו בפניו וכו׳ עד והוא מענגה במזונות יתירים ורבי׳ תמה עליו למה הביא דברים אלו בפסקיו שהרי אין דברים אלו אמורים אלא לרבנן אבל לחנן בין בפניו בין שלא בפניו בין שהבעל נותן לה וזה מענגה במזונות יתירים בין שזה נותן לה כל מזונותיה מותר וכיון דאיפסיקא הלכה כחנן בפ׳ בתרא דכתובות לא הו״ל להרא״ש להביא בפסקיו דברי המפרשים דברי רבנן ואני אומר דעדיפא מינה איכא למיתמה על הרא״ש דגבי מתני׳ דפורע לו חובו השמיט אוקימתא דרבי אושעיא דמוקי לה כחנן ולא כתב אלא אוקימתא דרבא דאמר אפילו תימא דברי הכל גבי מודר הנאה על מנת שלא לפרוע כלומר דאפילו לרבנן דאמרי שחייב לוה להחזיר לזה דמי החוב שפרע בשבילו גבי מודר הנאה דהיינו מתניתין דיהיב ליה על מנת שלא לפרוע עסקינן כלומר דכשהלוהו התנה עמו שלא יהא כח בחבירו לכופו אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו הילכך כי פרע ליה מדיר לאותו חוב אף על גב דאפשר דמודר משום כיסופא פרע ליה אפילו הכי כיון דאי בעי לא פרע ליה לא מידי יהיב ליה למודר והשתא למה השמיט אוקימתא דרב הושעיא דמוקי לה כחנן דהלכתא כוותיה לכך נראה לי שסובר הרא״ש דנהי דהלכה כחנן דפורע חובו של חבירו אבד מעותיו מ״מ גבי מודר הנאה חשיב ליה רבא כמהנהו ואסור ולהכי לא בעא לאוקומי מתני׳ כחנן אע״ג דהלכה כוותיה ואוקמה בדיהיב ליה ע״מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא ומפני כך השמיט אוקימתא דרבי הושעיא ומזה הטעם איצטריך לאוקומי מתניתין דזן את אשתו ואת בניו אפילו כרבנן כי היכי דתיקום ליה אליבא דהלכתא דאי לא הוה מיתוקמא אלא כחנן לא הוה מיתוקמא מתני׳ דגבי מודר הנאה אליבא דהלכתא וכדפרישית אליבא דרבא ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפילו תימא ד״ה גבי מודר הנאה דיהיב ליה וכו׳ כלומר אע״ג דהלכה כחנן צריכין לאוקמי מתני׳ בגוונא אחרינא משום דבמתני׳ דבמודר הנאה מיתניא מודה חנן דהויא הנאה ואסור ולפיכך צריך לאוקומה דיהיב ליה ע״מ שלא לפרוע וד״ה ואין להקשות על זה מדקאמר בגמרא רבא לא אמר כרב הושעיא דקא מוקי למתני׳ כד״ה ולמה לי האי טעמא תיפוק לי דרבא סבר דבמודר הנאה מודה חנן דאסור די״ל דעדיפא מינה קאמר דאפי׳ אי הוה סבר רבא כרב הושעיא דשרי חנן במודר הנאה עדיף ליה לאוקמה כד״ה אבל לפום קושטא דמילתא משמע דרבא סבר דמודה חנן במודר הנאה כדפרישית א״נ ה״ק כי היכי דתיקום מתני׳ כד״ה סבר רבא הכי דבמודר הנאה מודה חנן דאסור ואי לאו האי רווחא דאוקמא מתני׳ כד״ה אפשר דהוה מודה רבא לרב הושעיא דלחנן מודר הנאה שרי והשתא אזדא לה תמיהת רבינו על הרא״ש שהביא דברי מפרשים הללו בפסקיו דלפי סברתו דבמודר הנאה לחנן נמי אסור אם כן לד״ה צריך לאוקומי מתני׳ כדמפרש להו ר״ח או כדברי הי״מ ולפיכך הוצרך הרא״ש ז״ל לכתוב בפסקיו דברי המפרשים הללו אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפ״ו מהלכות נדרים דמותר לו לפרוע שהרי לא הגיע לידו כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה לפיכך מותר לו לזון את אשתו ואת בניו ואת עבדיו אפילו הכנענים אף על פי שהוא חייב במזונותם והיינו כדאוקי רב הושעיא מתני׳ כחנן ונראה מדברי הרב ז״ל דהא דלא אוקי בגמרא מתניתין דזן את אשתו ואת בניו כחנן משום דלא איצטריך הוא דממילא משמע דבגוונא דאוקימנא הא דקתני פורע את חובו מיתוקם נמי הא דקתני זן את אשתו ואת בניו:
כתב הר״ן אהא דתניא זן את אשתו ושפחותיו הכנענים נ״ל דבמזונות יתירים קאמר ואדר״א קאי וה״ק ההוא שריותא דר״א בבהמה טמאה דהיינו מזונות יתירים ליתיה דאפילו בהמה טמאה לפטמא עבידא ולמוכרה לעכו״ם אבל בעבדיו ושפחותיו מיהא איתיה שהרי אין עומדין לאכילה ע״כ כלומר דלא שרי לזון עבדיו ושפחותיו אלא כשהבעלים מעלים להם מזונות כדי צרכם וזה נותן לה מזונות יתירים אבל לזונם לגמרי לא דא״כ נמצא זה מהנהו:
(ח) אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה שם במשנה ואע״ג דפליג ר׳ אליעזר ואמר זן את הטמאה לית הלכתא כותיה אלא כת״ק דאסר אף בטמאה:
(ט) ואסור ללמדו מקרא אבל מלמדו מדרש שם במשנה (לה:) ומסיים בה מלמדו מדרש הלכות ואגדות ופירש הרא״ש מדרש. ספרא וסיפרי שהוא מדרש הפסוקים: הלכות. הלכה למשה מסיני: אגדות. שהסמיכום על הפסוקים ובגמרא מקרא מ״ט לא ילמדנו משום דמהני ליה מדרש נמי קא מהני ליה אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש מאי פסקא הא קמ״ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא שרי למישקל על המדרש לא שרי למישקל מ״ש מדרש דכתיב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא וכו׳ כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם אף אתם בחנם מקרא נמי רב אמר שכר שימור כלומר דסתם לומדי מקרא קטנים הם וצריכין שימור ור״י אמר שכר פיסוק טעמי׳ כלומר שכר שמלמדים להם הטעמים שרי דטעמים לאו דאורייתא נינהו.
וכתב הר״ן ז״ל ואיכא בין רב לרבי יוחנן ללמוד מקרא לגדול דלא בעי שימור דלרב אסור דפיסוק טעמים דאורייתא ולרבי יוחנן שרי משום פיסוק טעמים הלכך לענין הלכה כיון דקי״ל רב ור״י הלכה כר״י נקטינן דאפילו בגדול שרי ליטול שכר על המקרא וכך הם דברי הרמב״ם בפ״ו מהלכות נדרים:
(י) ומה שכתב רבינו הילכך אפי׳ אם הנאסר אומר לו לאוסר שילמדנו מותר כ״כ הרא״ש שם דהא דקתני מלמדו היינו אפי׳ אם בקש ממנו שילמדו מותר ואע״ג דאוקימנא להא דתורם תרומתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הא אם אמר תרום אסור אלמא דאסור למיעבד שליחותיה אפי׳ במידי דלא עבידי למישקל עליה אגרא כגון קריאת שם תרומה וכן משמע לעיל גבי ומקריב קרבנותיו היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מקרא ומרפאו רפואת נפש כיון דא״צ דעת ושליחות אפי׳ אם מצוה לעשות מותר דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות והרמב״ן פי׳ בע״א ואינו נראה ע״כ:
(יא) ומה שכתב והאידנא שנוטל שכר גם על המדרש הכל אסור כ״כ שם הרא״ש ז״ל והאידנא שנוטלין שכר אף על המדרש כמ״ש בבכורות פרק עד כמה (בכורות כט.) בשם ר״י דמותר אף מדרש אסור ע״כ:
(יב) ומה שכתב ומותר ללמוד את בנו שם במשנה (לה.):
(יג) ומה שכתב ולהשקות כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ שם (לח:) א״ר ירמיה א״ר יוחנן המודר הנאה מחבירו מותר להשקותו כוס של שלום מאי כוס של שלום הכא תרגימו כוס של בית האבל במערבא אמרי כוס של בית המרחץ ופי׳ הרא״ש כוס של בית המרחץ מים חמין כדאמרינן בפרק כירה (שבת מא.) רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים והנאה מועטת הוא והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ו ומותר ראובן לשתות כוס של תנחומין מידו של שמעון ומשל ראובן וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנייה וכתב עליו הראב״ד ואיך אין בה הנייה אלא שיש בה חיי נפש. ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד והוא מצוה ע״כ. ופשוט הוא דבהכי מיירי הרמב״ם בסיפא שאינו מהנהו אלא השימוש לבד דומיא דכוס תנחומין דרישא שפירש שלא התיר אלא בשהכוס של ראובן. וכך הם דברי הר״ן שכתב מותר להשקות לו כוס של שלום כלומר מותר לשמשו בכוס של בית האבל א״נ של בית המרחץ מפני דרכי שלום שהיה דרכן בכך ומיהו דוקא האי כוס של המודר דלשמשו בכגון זה בלבד התירו דומיא דאידך דמדיר את בנו לת״ת שהתירו למלאות לאביו מים משל אב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) ואפילו היה לו משכון ביד המלוה האי אפילו הי״ל משכון אתיא נמי לשיטת רבינו תם דמיירי במזונות אשתו וכמו שהוכחתי בק״ש שם בח״מ ריש סימן קכ״ח דפורע חובו דקתני במשנה סתם ומוקי לה בגמרא חנן הוא ופירש ר״ת דר״ל כחנן דאיירי במזונות אשתו ר״ל כמו שחנן פוטר הבעל מלשלם למי שפרנס אשתו כן נמי פוטר מלשלם למי שפרע אותו חוב כגון ראובן שזן אשת שמעון ולקח ממנה משכון ובא לוי יפרע לראובן ולקח מידו המשכון ואחר כך חזר לוי על שמעון אין שמעון חייב לפרוע לו החוב שבא מכח מזונות אשתו ומחוייב להחזיר לו משכונו בחנם משום דא״ל לא עדיפת מראובן דלא הייתי פורע לו וכחנן והשתא א״ש נמי דל״ת מ״ש בסמוך דברי ר״ת והרא״ש אהדדי דנוכל לחלק ולומר דאינו מתירין אלא לפרוע חובו דהיינו ללוי שפרע לראובן אבל לא לפרנס אשתו של המודר בעצמו דאית ביה משום מראית עין טפי ואפשר דה״ט דהרא״ש במה שמתמה רבינו עליו בסמוך במה שהביא המפרשים בפסקיו כו׳ דס״ל דאע״ג דקי״ל כחנן מכל מקום איכא משום מראית עין לפרנס המודר אשתו בעצמו ודו״ק:
(ב) (יש בו משום חיי נפש גם זה מדברי הראב״ד וכתב בכסף משנה בפ״ו דנדרים ואיני יודע מאי חיי נפש יש בכוס של בית המרחץ עכ״ל ונראה דהראב״ד מפרש דהיינו כוס אלונתית דבשבת דף ק״ה ע״א דפירש״י שאינה למשקה צמא אלא אחר מרחץ לרפואה לצנן וע״ש {עד כאן המגיה}):
(ה) שאפשר שהיתה מצמצמת אם לא היתה מצאה מי שימציא לה מעות אף ע״ג דבפסקו לה ב״ד איירי מ״מ היתה מצמצמת דלא ליקרו לה רעבתנותא אבל גבי ש״ח אפילו חנן מודה דלא איבד מעותיו דהנאה גמורה היא הואיל ולא היה יכול לפטר בשום ענין כ״כ התוס׳ בפ״ב דכתובות בשם ר״ת:
(ו) ורש״י פי׳ שכל חוב יכול לפרוע בשבילו שאע״פ שע״י שפרע זה מיפטר הוא מחובו מכל מקום מ״ה לא מיתסר שאינו אלא גרמא בעלמא ואין זה מחשב הנאה הואיל שאינו מחויב לחזור ולשלם לו מה שפרע בשבילו:
(ז) ואפילו היה לו משכון ביד המלוה ר״ל והשתא הוי הנאה גמורה ואין זה גרמא בעלמא שהרי הוא זכה עכשיו במשכונו שהרי הוא חייב להחזיר המשכון ליד הלוה מטעם דא״ל הוינא מפייס ליה ומחיל ויהיב לי משכוני מ״מ לא מיחשב ג״כ׳ הנאה מטעם זה דא״ל הוינא מפייס כו׳ ועיין מ״ש עוד בדרישה:
(ח) ומסקנת א״א הרא״ש ז״ל כר״ת עיין בב״י שכתב שאדרבה מדברי הרא״ש יראה שאינו סובר כר״ת ואני הוכחתי בס״ד בק״ש בח״מ סימן קכ״ח דס״ל כר״ת מפסקיו דנדרים וב״י לא הביאו ונדחק ב״י בשיטת סוגיא דגמרא ולפי מ״ש שם א״ש הכל ע״ש:
(ט) ועבדיו הכנענים כ״ש העבריות:
(י) דכיון שזן אותם לפניו ואינו אומר ר״ל הואיל שזן אותם בפני הבעל והבעל לא אומר לי שיזון אותם ודאי כוונתו שזנם דרך מתנה דאילו היה בדעתו שהבעל ישלם לו לא היה זנם בלא ציוויו הואיל שהוא בפניו:
(יא) אבל בענין אחר לא דאז הוי הלואה והבעל מחוייב לחזור ולשלם לו והוי הנאה ואין להקשות דהכא קאמר בשם ר״ת שאם אין הבעל לפנינו דהוי דרך הלואה ואסור לזונם ולעיל בסמוך כתב בשם ר״פ שיכול לפרוע חוב של מזונות ואין איסור בדבר וכן קשה דברי הרא״ש אהדדי שלעיל כתב רבינו שסבר כר״ת והכא הביא אלו מפרשים בפסקיו וי״ל דהכא מחשב הנאה שהבעל היה מחויב לשלם לו מה שהלוה להם אילו לא היה הבעל לפנינו שהזנם יכול לומר אני ראיתי בדחקה שדיחקה את עצמה יודע אני בבירור שא״א שהיתה מצמצמת והבעל א״א להכחישו שהרי לא היה לפנינו אבל לעיל כשהוא פורע לאותו שהלוה לה אינו יכול לטעון בודאי שא״א שהיתה מצמצמת שהרי הוא לא הלוה לה כלום ויכול הבעל לטעון אינו מחויב לשלם לך כלום שאם לא פרעת לאותו שהלוה לה אני לא הייתי מחוייב לשלם לר כלום שהייתי אומר לו לא היה לך ללוות לה שאם לא הלוית לה אפשר שהיתה מצמצמת את עצמה והא דקאמר הכא ולא הוי הנאה כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת כו׳ היינו דוקא בצירוף מ״ש תחילה כיון שהיה בפנינו ולא אמר כלום דמוכח מינה דבמתנה זנם וקאמר שמטעם זה לא מחשב הנאה אם נותן לה דרך מתנה הואיל שיש שום צד שהיה הבעל פטור ממזונותיה ודו״ק:
(יב) אבל לחנן ר״ל דאמר הפורע חובו של חבירו אפי׳ בעקפיו מותר בכל ענין פירוש אפי׳ אם לא היה הבעל לפנינו ואין הבעל נותן לה צרכה וב״י תירץ דחנן לא אמר הכי אלא בפורע חובו אבל במודר הנאה הרי מ״מ מהנהו אי לא משום הני טעמי שזן אותם בפניו כו׳ עיין שם שהאריך:
(יג) אבל אסיר לזון בהמתו בין טמאה כו׳ פי׳ הר״ן אפילו זונה יותר מכדי פיטומה דגרע לה דהא אינה עומדת לאכילה אלא למלאכה וכיון דמיפטמ׳ טפי לא עבדא שפיר ונמצא דאין הבעל נהנה כ״כ אפ״ה אסרו רבנן ע״ש דף ל״ח ע״ב:
(יד) דכיון דמותר ליטול שכר עליה ואע״ג דכתיב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא וגומר כאשר צוני ה׳ אלהי תה אני בחנם אף אתם בחנם מכל מקום על מקרא מותר לקבל שכר שנוטל שכר פיסוק טעמים כלומר שכר שמלמדים להם הטעמים דטעמים לאו דאורייתא נינהו וקטנים שדרכם ללמוד מקרא יש עוד היתר אחר דנוטל מהם שכר שימור: (אבל מלמדו מדרש ובגמ׳ מסיים אבל מלמדו מדרש הלכות ואגדות עכ״ל ופירש הרא״ש מדרש ספרא ספרי הלכות הלכה למשה מסיני אגדות שהסמיכום על הפסוקים עכ״ה):
(טו) והאידנא שנוטלין שכר גם על המדרש כמ״ש הרא״ש בבכורות בשם ר״י מותר ולקמן בסימן רמ״ו הביאו משום שכר ביטול דמוכח משום כדי חייו:
(טז) וכוס ששותין כשיוצאין מב״ה פי׳ הרא״ש שהם מים חמין כדאמרינן בפרק כירה רחץ ולא שתה מים חמין דומה לתנור שהסיקוהו מבחוץ ולא מבפנים והנאה מועטת הוא עכ״ל:
(ג) ראובן שמודר הנאה משמעון יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן וכו׳ משנה ר״פ אין בין המודר. ומ״ש ומיהו פר״ת דוקא מזונות אשתו ובניו כו׳ שם מוקי לה רב הושעיא להא מתניתין כחנן דאמר בסוף כתובות מי שהלך למד״ה ועמד אחד ופירנס את אשתו איבד את מעותיו וכתבו התוספות לשם בשם ר״ת דלא אמר חנן אלא דוקא במזונות אשתו וכו׳ והך משנה דמודר הנאה מחבירו דפורע לו חובו איירי נמי דוקא במזונות אשתו וא״ת אמאי נקט רבינו אשתו ובניו הלא משנתינו דפורע לו חובו לא איירי אלא באשתו שהוא חייב במזונותיה אבל בניו אינו חוב אלא מצוה כדאיתא בפרק נערה (כתובות מ״ט) וי״ל דכיון דבתר הכי תקנת אושא הוא שיהא זן אדם את בניו קטני קטנים א״כ חוב הוא עליו לזון את בניו כמו אשתו להכי נקט רבינו אשתו ובניו אע״ג דבניו לאו מתני׳ היא מ״מ השתא קי״ל הלכתא דגם בניו הם חוב עליו ועיין במ״ש בסמוך אצל ויכול לזון: ומ״ש ורש״י פי׳ שכל חוב יכול לפרוע כו׳ כך מבואר בפי׳ בכתובות וכ״כ הרמב״ם בפכ״ו ממלוה. ומ״ש ומסקנת הרא״ש כר״ת כך מבואר בפסקיו סוף כתובות שכתב פר״ת ושכך פי׳ ר״ח דדוקא בחוב אשתו וריב״א הביא ראייה מהירושלמי דפליגי בשאר חובות ואומר ר״ת דע״כ פליגא ירושלמי אגמרא דידן וכו׳ אלמא דמסקנתו כר״ת ומה שתמה עליו ב״י דהא הרא״ש בפירושו פרק אין בין המודר כתב עליה דחנן דה״ה לכל חוב שעליו עכ״ל אין זו קושיא דאפילו את״ל דכך כתב בפי׳ ההלכה כפירש״י מכל מקום לענין פסק הלכה החמיר וכתב בכתובות דברי ר״ת במסקנתו לאורויי דכך יש לתפוס לחומרא ותו דאיכא למימר דגם בפירושו לא היתה דעתו אלא לכל חוב שעליו כיוצא דחוב אשתו שאינו חוב ברור אבל לא כל חוב ברור כגון ש״ח עוד הקשה ב״י ממ״ש הרא״ש בפסקיו בכתובות דכיוצא בו דחנן איצטריך דלא תימא דוקא בפורע מזון אשתו שאינו חיוב גמור כ״כ הוא דפטור קמ״ל דאף כיוצא בו בשאר חובות נמי הלכה כמותו עכ״ל וה״ז מבואר כדברי רש״י וריב״א והרי״ף והרמב״ם דסברי דחנן אף בשאר חובות איירי עכ״ל ב״י גם מזה ליכא קושיא דלא אמר ר״ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט״ח שהחוב הוא חוב ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ״כ בתוספות ואשיר״י בפי׳ בדברי ר״ת וז״ל אבל גבי שטר חוב אפי׳ חנן מודה דלא אבד מעותיו וכו׳ ומביאו ב״י אבל בשאר חובות אפי׳ היה חיוב גמור ועדיף ממזונות אשתו שאינו חיוב גמור לפי שהיתה מצמצמת מ״מ כיון שאין החוב בשטר אלא בע״פ דאינו חוב ברור כיון שיכול לפטור עצמו בטענת פרעתיך א״נ יש לי בידך כנגד זה כסות או כלים א״נ מחלת לי מודה ר״ת דאבד מעותיו דהיינו כיוצא בו דחנן א״נ כגון חוב דעבדיו ושפחותיו הכנענים כשאין הבעלים מעלים להם מזונות כל צרכן דהוה נמי חוב שאינו ברור כיוצא בו דחנן:
(ד) ויכול לזון את אשתו וכו׳ משנה שם (דף ל״ח) וזן את אשתו ואת בניו אע״פ שהוא חייב במזונותם ופי׳ הרא״ש חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתנן בכתובות בפ׳ נערה (כתובות מ״ט) ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא הוא שיהא אדם זן את בניו קטני קטנים ולאו מתני׳ היא ור״ת מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון את בניו עכ״ל ולפ״ז ניחא לר״ת דל״ק לרב הושעיא דמוקי לרישא דפורע לו את חובו בחוב מזונות אשתו וחנן הוא דא״כ לאיזה צורך חזר ושנה וזן את אשתו ואת בניו אלא לא זו אף זו קתני דל״מ דפורע את חוב אשתו דאינו חוב ברור לפי שיכולה לצמצם במזונותיה אלא אפי׳ חוב ברור כגון שפסק׳ עמו לזון את בניו נמי יכול לזון ואיידי דתנא בניו תנא נמי אשתו אף ע״ג דלא איצטריך אבל הרא״ש בפסקיו לא כתב כך לר״ת וז״ל וזן את אשתו משמע דאתיא אפילו כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן הוא כדקאמר לעיל ואומר ר״ת דמיירי כשזן את אשתו בפניו וכו׳ וי״מ דמיירי כשהבעל זן אותה כראוי וזה מענגה במזונות יתירים עכ״ל. ואיכא למידק לר״ת שכתב דלרבנן בפניו לא הוי הנאה דהיתה מצמצמת א״כ שלא בפניו נמי אמאי חייב לשלם לרבנן כיון שאפשר שהיתה מצמצמת וכדס״ל לר״ת גופיה אליבא דחנן ויש לומר דשלא בפניו כיון דפורע חובו שפיר הויא הנאה לרבנן כיון דאפשר שלא היתה מצמצמת והיה החוב עליו אבל בפניו דאינו פורע חובו אלא דרך מתנה הוא מהני האי טעמא דאפשר שהיתה מצמצמת לענין זה דלא הויא הך מתנה הנאה למודר ודו״ק. ומה שתמה רבינו דכל זה א״צ אלא לרבנן וכו׳ לפע״ד יש ליישב ברווחא דהא ודאי מפורש בדברי הרא״ש דכל זה א״צ אלא לרבנן אלא דמכל מקום מדרבנן נשמע לחנן והיינו דלר״ת נשמע לחנן דמותר אפי׳ שלא בפניי והוא במדינה דלא תימא דמתני׳ דפורע את חובו מיירי כשהוא במד״ה דכיון שאינו במדינה ליכא למימר דסומכת על בעלה וא״כ ודאי מצמצמת והלכך לחנן איבד מעותיו ובמודר נמי שרי אע״פ שזנה שלא בפניו ומתני׳ דזן את אשתו אתיא כמי כחנן ומיירי כשהוא במדינה וזנה בפניו א״כ הוי דרך מתנה ושרי במודר אבל שלא בפניו והוא במדינה הו״א דמודה חנן דאסור במודר דכיון שבעלה במדינה סומכת עליו ואינה מצמצמת ואיכא הנאה אבל מדפי׳ ר״ת דלרבנן דוקא בפניו והוא במדינה מכלל דלחנן אפי׳ שלא בפניו והוא במדינה נמי שרי במודר וליש מפרשים כמי מדרבנן נשמע לחנן דלא תימא דאף לחנן לא איבד מעותיו אלא כשמענגה במזונות יתירים ובכה״ג במודר פורע את חובו ורבנן פליגי עליה דאף במזונות יתירים חייב לשלם אם היתה רגילה בהן אבל במזונות הצריכים לה להחיות את נפשה מודה חנן דחייב לשלם ובכה״ג נמי במודר אסור לפרוע את חובו אבל מדכתבו יש מפרשים דלרבנן דוקא במענגה במזונות יתירים הוא דיכול לזון אבל במזונות הצריכים לה אסור מכלל דלחנן בכל ענין יכול לזון והשתא ניחא דהביא הרא״ש הך מתני׳ דאתיא אפי׳ לרבנן ומה שפירשו המפרשים דלרבנן אינו אסור במודר אלא שלא בפניו והוא במדינה א״נ במזונות הצריכים דהשתא נשמע דלחנן שרי במודר אפי׳ שלא בפניו והוא במדינה ואפי׳ במזונות הצריכים אבל ב״י פי׳ לדעת הרא״ש דאע״ג דהלכה כחנן בעלמא דאיבד מעותיו מ״מ במודר הנאה מודה חנן דאסור דהויא הנאה ואף לחנן צריך לאוקמא מתני׳ דפורע לו את חובו כרבא דוקא בחוב דהתנה עמו המודר שלא לפרוע לו אלא ברצונו הטוב ומתני׳ דזן את אשתו ואת בניו דוקא בפניו או במענגה במזונות יתירים ושרא ליה מריה דא״כ למה כתב הרא״ש וזן את אשתו משמע דאתיא אפי׳ כרבנן מדלא קאמר הא מני חנן הוא כדקאמר ולעיל וכו׳ אלמא דהרא״ש בא ליישב לאוקימתא דרב הושעיא דקאמר לעיל הא מני חנן הוא והכא לא קאמר הא מני חנן משמע דהך מתני׳ אתיא אפי׳ כרבנן ומיירי כשזן את אשתו בפניו כר״ת א״נ במענגה במזונות יתירים כי״מ אבל לחנן מותר בכל ענין ולדברי ב״י איפכא הו״ל להרא״ש לפרש דמתני׳ אליבא דרבא הוא ולא איירי אלא כשזן את אשתו בפניו א״נ במענגה במזונות יתירים ואף לחנן לא שרי במזונות הצריכים ועוד דלפירוש ב״י מוציא הוא משמעות מסוגיא מפשוטה דקאמר רבא לא אמר כרב הושעיא דמוקי׳ לה מתני׳ כד״ה אלמא דרבא מודה דמתניתין ניחא לחנן דבמודר שרי לפרוע לו חובו אלא דכרבנן לא אתיא מתניתין ואיהו ז״ל נדחק לפרש הסוגיא ע״ד רבה לחדודי לאביי ע״כ נראה דבר פשוט וברור דלהרא״ש במודר שרי בכל ענין לחנן דהלכתא כוותיה והכי נקטינן וכך הוא דעת כל הגאונים ומה שהביא הרא״ש מה שפי׳ המפרשים לרבנן כבר התיישב בטוב טעם דמדרבנן נשמע לחנן ומה שהיה קשה לב״י למה הביא הרא״ש בפסקיו אוקימתא דרבא והשמיט אוקימתא דרב הושעיא ומתוך קושיא זו רצה להכריח פירושו בדעת הרא״ש כמפורש באריכות בספרו לפע״ד נראה דליכא הכא קושיא כלל אלא דעת הרא״ש היה להוציא ממה שאמרו בגמ׳ רב הושעיא לא אמר כרבא גזירה שלא ליפרע משום ליפרע ולכך הביא להא דרבא לאורויי דלית הלכתא כרב הושעיא בהך גזירה אלא כרבא קי״ל דבשלא לפרוע פורע את חובו אפילו הוא חוב ברור בשטר שאין עליו טענה אפ״ה מותר ולא גזרינן אבל במאי דמוקי רב הושעיא מתניתין כחנן דשרי במודר בהא לא פליג עליה רבא ופשיטא דלמאי דקי״ל כחנן פורע את חובו במודר וליכא מאן דפליג אהא ואם אין לדקדק ולהקשות אמאי לא הביא הרא״ש בפסקיו גם אוקימתא דרב הושעיא כיון דהלכתא היא דכיון דכבר האריך בסוף כתובות עלה דהך דרב הושעיא וכתב מאי דפי׳ רבינו תם ור״ח ושריב״א חלק על פירושם ושמסקנתו כר״ת תו לא היה צריך לחזור ולהאריך בזה בפרק אין בין המודר ולא הביא הא דרבא אלא כדי להורות דהלכה כרבא דלא גזרינן שלא לפרוע משום לפרוע כדפרישית ותו לא מידי: כתב הר״ן וז״ל וזן את אשתו ואת בניו אפי׳ כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסיקינן ולא בתורת פרעון של בעל דחייב במזונותיהם ואע״ג דמודר מתהני שא״צ לתת להם מזונות ההוא הנאה דממילא הוא עכ״ל. ונראה לפ״ז דאפי׳ במזונות דצריכי לה ס״ל לרבנן דיכול לזון דלא דמי לפורע חובו לנותן לאשתו בתורת פרעון של בעל דאסור במזוני דצריכי לה אבל לזונם מתורת צדקה מותר ואע״ג דנהנה המודר הנאה כיון דממילא הוא שרי מיהו ודאי אף להר״ן אפי׳ בזן בתורת פרעון אם הוא בפניו ואינו אומר כלום כיון דאינו חייב לפרוע דדרך מתנה הוא שרי במודר דלאו הנאה הוא כדכתב ר״ת: ולענין הלכה נראה כיון דדברי ר״ח דברי קבלה נינהו ועמו הסכים ר״ת והרא״ש ורבינו אסור במודר לפרוע חובו כשהוא בשטר או במשכון כיון שהוא חוב ברור דלא אמר חנן אלא בחוב אשתו ובניו וכיוצא בו בחוב בעל פה ודלא כמה שפסק בש״ע כאן ובח״מ סי׳ קכ״ח ועיין במ״ש לשם בס״ד מיהו כשהחוב הוא שלא יכוף אותו לפרוע אלא כשירצה הלוה יפרענו מדעתו אפי׳ היה לו ש״ת או משכון יכול לפרוע במודר כרבא ולא גזרינן:
(ה) ומ״ש אבל אסור לזון בהמתו וכו׳ שם במשנה ור״ל דאפי׳ במזונות יתירים כדי לפטמה נמי אסור דלא מיבעיא טהורה דלאכילה קיימא והרי הוא מהנהו הנאה מרובה אלא אפילו טמאה דכיון דמוכרה לנכרים ניחא לה בפיטומה מיהו גבי עבדים ושפחות מותר לזונם מזונות יתירים אם בעלים מעלים להם מזונות כדי צרכם אבל לזונם לגמרי לא דא״כ נמצא זה מהנהו כ״כ הר״ן אבל מדברי שאר כל הפוסקים נראה דבעבדים ושפחות בכל ענין מותר והטעם דיכולין לבקש על הפתחים א״נ מצמצמין וניזונין מהעדפת מעשה ידיהם:
(ו) ואסור ללמדו מקרא וכו׳ שם במשנה ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו דמלמדו נמי הלכות ואגדות כמו ששנינו במשנה ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ונראה דלפי דשם מדרש כולל הכל נקט מדרש לחוד ותדע שהרי לענין ברכת התורה קאמר רב הונא דאינו מברך אלא למקרא ורבי יוחנן אמר דלמשנה נמי צריך לברך ורבי אלעזר אמר אף לתלמוד ורב אמר אפי׳ למדרש ואילו הלכות ואגדות לא הזכירום אלמא דבכלל מדרש הוי נמי הלכות ואגדות ולכן נקט רבינו בקצרה ותדע שהרי לא הזכיר משנה ותלמוד אלא בע״כ דשם מדרש כולל גם משנה ותלמוד וכ״כ רבינו בא״ח סימן נ׳ שהמדרש כתלמוד ובסמ״ק כתב מותר ללמדו תלמוד וכתב בהגה״ה והטעם הוא לפי שמפרש הסתום וא״כ צריך ללמדו בחנם ולא עשה ליו שום הנאה עכ״ל ונראה דכך פירושו דכיון דאיסור נטילת שכר אינו אלא מדכתיב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא לאמר לכם וכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם כדאיתא התם אם כן לפ״ז תלמוד שהוא עיקר לימוד החוקים והמשפטים שמפרש הסתום ואי לאו לימוד התלמוד לא היינו מבינין שום מצוה לעשותה כמאמרה צריך ללמדו בחנם אבל מקרא שהוא פיסוק הטעמים כרבי יוחנן שאין יוצא מזה הוראה ויכול ללמדו בשכר כיון שאינו בכלל ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה׳ אלהי מה אני בחנם הילכך במודר אסור ללמדו מקרא:
(ז) ומ״ש הילכך אפי׳ אם הנאסר וכו׳ פי׳ כיון דאסור ללמדו בשכר יכול לומר לו שילמדנו דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות כמו לתרום תרומה דצריך דעת ושליחות כ״כ הרא״ש ולשון הילכך ה״פ כיון דסתמא תנן ומלמדו מדרש אבל לא ילמדנו מקרא ואינו מחלק במדרש מיניה וביה בין אומר לו שילמדנו לאינו אומר הילכך אפילו אומר לו מותר מיהו מקרא ודאי אפי׳ אינו אומר לו אסור שהרי נהנה ממנו:
(ח) ומ״ש והרמב״ן כתב וכו׳ טעמו דמשמעות הסוגיא היא דכל שהמודר אומר למדיר שיעשה כך וכך וקא עביד שליחותו הרי הוא מהנה למודר דקעביד שליחותיה ואין לך הנאה גדולה מזו שעושה ציוויו ושליחותו ולא נזכר בסוגיא החילוק בין דבר שצריך שליחות ללא צריך אלמא אין חילוק ומאי דלא מפליג במשנה במדרש גופיה בין אומר לו לאינו אומר לו ה״ט לפי שהוא דבר פשוט דאסור באומר לו ועושה שליחותו ואין בזה חידוש אבל במאי דמפליג בין מדרש למקרא אשמועינן חידוש דאף באינו אומר נמי אסור במקרא וכן פסק בש״ע לחומרא כהרמב״ן דבאומר לו אסור והכי משמע לי מלשון הרמב״ם שכתב ותורם שמעון תרומת ראובן ומפריש לו מעשרותיו מדעתו כיצד מדעתו כגון שאמר ראובן כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אבל לא יאמר לשמעון לתרום לו שהרי עושה אותו שליח וזה הנייה לו עכ״ל. אלמא דטעמו של איסור אינו משום שהוא דבר שצריך שליחות אלא טעמו שזה הנייה לו שנעשה שליחותו אבל באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום לא משוי ליה שליח בהדיא דאינו אלא גילוי דעת בלחוד דניחא ליה ומהני לגבי תרומה ולגבי מודר שרי אע״ג דנהנה הנאה דממילא הוא ואינו אלא גרמא בעלמא וכתב הר״ן דאי אמר כל השומע קולי יתרום שליחות מעליא הוי אסור במודר והביא ראיה לדבר והשתא לפ״ז להרמב״ן דאסר באומר לו שילמדנו לאו דוקא באומר בפירוש אלא אפי׳ באומר כל השומע קולי יבא וילמדנו נמי אסור דשליחותיה קעביד ולא שרי אלא באומר כל הרוצה ללמדנו יבא וילמדנו שאין זה שליחות והדבר פשוט דלאו דוקא במלמדו מדרש כך הדין אלא בכל מילי דהתירו חכמים למדיר לעשות למודר כדלעיל מתחילת סימן זה ע״כ אין זה אלא בשהמדיר עושה מעצמו א״נ שהמודר אמר כל הרוצה לעשות כך וכך יבא ויעשה אבל לעשותו שלוחו בפי׳ א״נ לומר לו כל השומע קולי וכו׳ אסור:
(ט) ומותר ללמוד את בנו שם במשנה. ומ״ש ולהשקותו כוס תנחומין וכו׳ שם מימרא דרב ירמיה א״ר יוחנן (דף ל״ח) ומ״ש בשם הראב״ד כ״כ בהשגות פ״ו ומשמע שהבין מדברי הרמב״ם שאף משל המדיר התיר בכוס של בית המרחץ שהרי כתב בפרק ששי וז ל ומותר ראובן לשתות כוס תנחומין מידו של שמעון משל ראובן וכן כוס של בית המרחץ שאין בזה הנייה עכ״ל והבין הראב״ד מלשון וכן דמשמע דלא זו אף זו קאמר דלא זו של תנחומין דהוי משל ראובן דפשיטא דשרי אלא אפי׳ של בית המרחץ משל שמעון נמי שרי שאין בזה הנייה לפי שאינו אלא של מים חמין ולא חשיב הנאה וז״ש לשון יחיד שאין בזה הנייה דקאי אכוס בית המרחץ ולכן השיג עליו הראב״ד וכתב ואיך אין בו הנאה אלא שיש בו חיי הנפש ואולי משל עצמו קאמר שאינו מהנהו אלא ההשקאה בלבד עכ״ל. ולכן כתב רבינו תחלה ולהשקותו כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ שאין בו הנאה כ״כ מדלא קאמר שאין בהן הנאה אלמא דלא קאי אלא אכוס של בית המרחץ דאין בו הנאה כיון שאינו אלא של מים חמין וכדכתב הרא״ש להדיא ואפי׳ הוי הכוס משל מדיר נמי מותר אבל כוס של תנחומין שהוא יין לא שרי אלא משל מודר וכיון שאין כאן אלא הנאה של שימוש ויש בו מצוה פשיטא דמותר אלא אפי׳ של בית המרחץ דמשל מדיר הוא נמי שרי כיון דאין בו הנאה כל כך שאינו אלא של מים חמין ואח״כ כתב והראב״ד כתב ודאי הנאה וכו׳ דנחלק על סברא זו שכתב רבינו שאין בו הנאה כ״כ והוא דעת הרמב״ם והרא״ש כדפרישית אבל הראב״ד חולק וכתב שהוא הנאה גמורה ואסור להשקותו משל מדיר וכו׳ וכל זה דלא כפי׳ ב״י ע״ש. ומשמע ודאי דלדעת הרמב״ן דאוסר גבי לימוד מדרש לומר לו שילמדנו הכי נמי הכא אסור לומר לו להושיט לו הכוס דכיון דקעביד שליחותיה הוי מהנה ואסור אבל בשאינו אומר לו השתא לאו כדי לעשות לו הנאה עושה לו שימוש אלא לקיום המצוה והנאה ממילא הוי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) רְאוּבֵן שֶׁאָסַר נְכָסָיו עַל שִׁמְעוֹן, אָסוּר לְהַשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה, לְפִי שֶׁעֲדַיִן הִיא בִּרְשׁוּתוֹ, וַהֲרֵי מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה לְשַׁמְּשׁוֹ. וְאִם נִכְסֵי שִׁמְעוֹן אֲסוּרִין עָלָיו, מֻתָּר לִשָּׂא בִּתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁפְּטָרוֹ מֵחִיּוּב מְזוֹנוֹתֶיהָ. וּמַחֲזִיר לוֹ אֲבֵדָתוֹ, בֵּין שֶׁנִּכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִין לַמַּחְזִיר בֵּין שֶׁנִּכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִין לְבַעַל אֲבֵדָה. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹטְלִין שָׂכָר עַל הַחְזָרַת אֲבֵדָה, אִם נִכְסֵי בַּעַל אֲבֵדָה אֲסוּרִין לַמַּחְזִיר, אָסוּר לוֹ לְקַבְּלוֹ אֶלָּא מַחְזִיר לוֹ בְּחִנָּם; וְאִם נִכְסֵי מַחְזִיר אֲסוּרִים עַל בַּעַל אֲבֵדָה, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַחֲזִיר לוֹ בְּחִנָּם. וְאִם נִכְסֵי שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין זֶה עַל זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל הַשָּׂכָר, שֶׁאִם כֵּן הוּא נֶהֱנֶה; וְלֹא לְהַנִּיחוֹ, שֶׁאִם כֵּן הוּא מְהַנֶּה; אֶלָּא יִפֹּל הַשָּׂכָר לְהֶקְדֵּשׁ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(כד) ברייתא שם דף ל״ח ע״ב ובגמרא שם
(כה) פשיטותיה דרבי זירא שם
(°) פי׳ שמעון מותר לישא בתו של ראובן
(כו) משנה שם דף ל״ג ע״א
(כז) פלוגתא דרבי אמי ורבי אסי שם ע״ב וכדברי המתיר הרמב״ם ריש פ״ז מה״נ וכ״פ הר״ן והרא״ש שם
(כח) שם במשנה וכפי׳ הרא״ש והר״ן שם
(יג) מותר לישא בתו – פירוש שמעון מותר לישא בתו של ראובן וסיים בטור אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה וקשה למה הוצרך הטור לכתוב דין זה שהרי בגמרא פריך על זה פשיטא שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של המודר אף ע״פ שהם ברשות המודר כדלעיל. ונראה דהטור נזהר שלא נטעה לומר כיון דיש מצוה ליתן לבתו נדוניא כמבואר בא״ע סימן ע״א בהג״ה דהיא מצוה אלא דלא כייפינן עליה כמו דכייפינן למזונות היה לנו לפרש דלא התירו לשמעון המדיר לישא בת המודר אלא במקום שאין דרך לתת נדוניא לבתו על כן לא מהנהו במידי אבל באם הדרך לתת נדוניא וזה לקחה בחנם אין לך הנאה גדולה מזו ואסור על כן כתב הטור דזה אינו דנלמד בקל וחומר ממה שאיתא בגמרא על זה לענין מזונות דהא המזונות הם חיוב עליו ואפילו הכי לא חשבינן ליה הנאה ק״ו לנדוניא שאינו אלא מצוה בעלמא וזהו שהאריך הטור וכתב שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה להורות אם פטרו מן החיוב לא אוסר ק״ו פטרו ממצוה בעלמא זהו נ״ל ברור ונכון.
(יד) שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר – והוי אמינא דאסור משום פריטי דרב יוסף דהיינו שבשעה שעוסק בהשבת אבידה פטור ליתן ריפתא לעניא דעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת.
(טו) מחזיר לו בחנם – פי׳ אם רוצה אבל אם אינו רוצה חייב ליתן השכר ויפול להקדש כדלקמן.
(טו) קטנה או נערה – אבל מותר למסור בו בתו בוגרת אף ע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי. הרא״ש.
(טז) מותר לישא בתו – אפילו קטנה ונערה.
(יז) אלא מחזיר לו בחנם – וא״צ שתפול הנאה להקדש ואם בעל האבידה אינו רוצה לקבל בחנם תפול הנאה להקדש וכן כשנכסי מחזיר אסורים על בעל אבידה דצריך ליתן השכר ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול שכר להקדש. ב״י והאחרונים.
(יב) נערה – אבל מותר למסור לו בתו בוגרת אע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי הרא״ש:
(יג) בתו – אפילו קטנה ונערה וכתב הט״ז אע״פ שדרך האב לתת נדוניא לבתו וזה לקחה בחנם אפ״ה שרי:
(יד) בחנם – ואם בעל האבדה אינו רוצה לקבל בחנם תפול ההנאה להקדש. ש״ך:
(טו) רשאי – ואם המחזיר אינו רוצה בשכר יפול השכר להקדש להקדש. ב״י והאחרונים:
(יד) בין כו׳ – ער״נ ד״ה איכא דמתני. ולענין הלכה כו׳ וכ״כ הרא״ש וש״פ:
(טו) אם כו׳ ואם כו׳ – ערא״ש בפי׳ שם:
(ג) (שם סעיף ג׳) ומחזיר לו אבידתו דמצוה קעביד ואף בזקן ואינו לפי כבודו מ״מ אם מחזיר מצוה קעביד כ״כ בחי׳ הרשב״א וע׳ בחוה״מ (סי׳ רס״ג):
(ד) (שם) בין שנכסי בעל אבידה כך הוא לישנא דהש״ס וקשה לי במה דאמרינן שם אבל נכסי מחזיר וכו׳ וע׳ בהר״ן דס״ל דמהני לו בזה יותר מפורע חובו ומה בכך הא מהני לו רק בחפץ זה וזה מותר לו דהא לא נאסר עליו רק נכסי מחזיר ואין חפץ זה בכלל וצ״ע:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה לפי שעדיין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו ומותר להשיאו בתו בוגרת ומדעתה ואם נכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אף על פי שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה ומחזיר אבדתו בין שנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר או שנכסי מחזיר אסורין לבעל האבדה ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבדה אם נכסי בעל האבדה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה ולא להניחו שאם כן הוא מהנה אלא יפול השכר להקדש.
(יד) ראובן שאסר נכסיו על שמעון אסור להשיאו בתו קטנה או נערה כו׳ עד אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיו מימרא בפרק אין בין המודר (נדרים לח.) ואהא דקאמר מותר להשיאו בתו בוגרת מדעתה כתב הר״ן טעמא קא יהיב למלתיה כלומר מש״ה שרי דהא מדעתה הוא דכיון שבגרה אין לאביה רשות בה א״נ כי קאמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נישואין אסור דהא קא מהני ליה והרא״ש פי׳ בתו בוגרת מדעתה ואע״פ שמשיאה ואינה עוברת על דעתו שרי והא דהיכא דנכסי שמעון אסורין עליו מותר לישא בתו אע״פ שפטרו מחיוב מזונותיה ומייתי לה בגמרא מק״ו דגדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כלומר ואע״פ שעודה ברשות האב כ״ש שיכול לזונה אחר שנתחייב במזונותיה:
(טו) ומחזיר לו אבידתו בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר וכו׳ משנה שם (לג:) המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש ובגמרא פליגי בה ר׳ אמי ורבי אסי חד אמר ל״ש אלא כשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מדעתא דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לא קא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפי׳ נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר מהדר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח איכא דמתני לה בהאי לישנא ר׳ אמי ור׳ אסי ח״א ל״ש אלא כשנכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר ליה משום דקא מהני ליה וח״א אפי׳ נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מותר דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קא מהדר ליה ואותיבנא למ״ד בשנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה לא מהדר ואסיקנא בקשיא ולפיכך פסק הרא״ש כמ״ד אפי׳ נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה מהדר וכתב וה״ה שניהם אסורין זע״ז וכן דעת הר״ן וכ״פ הרמב״ם בפ״ז מהל׳ נדרים וכתב רבי׳ ירוחם דאפי׳ אומר לו בפירוש שיחזירנה לו דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות כגון תרומה אבל דבר שיכול לעשותו בלא דעת בעלים כגון מחזיר אבידתו אפי׳ שיאמר לו בפירוש תחזיר לה לי אין בו איסור שליחות ודוקא בדבר מצוה עכ״ל וכבר נתבאר בסמוך אצל מלמדו מדרש שהרמב״ם אסר והרא״ש חלק עליו והתיר:
(טז) ומה שכתב רבינו ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבידה אם נכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אסור לו לקבלו זה נראה שהוא פשוט וכך הם דברי הרא״ש שם וכ״כ הר״ן ז״ל בשם רבותיו ואע״פ שהוא ז״ל כתב דצ״ל דמותר לו לקבלו דכיון דמקום שנוטלין עליה שכר היינו כבטל מן הסלע אע״ג דיהיב ליה כי ההוא אגרא בעל אבידה למחזיר לא מיתהני מחזיר מיניה דבעל אבידה כלל שאותו שכר כבר היה מצוי בידו דברי רבי׳ כדעת הרא״ש ודעת רבותיו של הר״ן דאפי׳ כה״ג חשיבא להו הנאה וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל:
(יז) ומה שכתב אלא מחזיר לו בחנם היינו לומר דבכה״ג א״צ שתפול הנאה להקדש דשפיר יכול להחזיר לו בחנם כיון דנכסי מחזיר מותרין לבעל אבידה אבל אה״נ שאם בעל אבידה אינו רוצה לקבל בחנם שתפול הנאה להקדש:
(יח) ומה שכתב ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה אינו רשאי להחזיר לו בחנם פשוט הוא משום דא״כ הא מהני ליה:
(יט) ומה שכתב צריך לקבלו היינו לומר דבכה״ג א״צ שתפול הנאה להקדש דשפיר יכול לקבלו כיון דנכסי בעל אבידה מותרין למחזיר ואסור להניחו ביד בעל אבידה כדי שלא יהנה מנכסי מחזיר אבל אה״נ שאם המחזיר אינו רוצה לקבלו שתפול הנאה להקדש:
(כ) ומה שכתב ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה אינו יכול לקבל השכר שא״כ הוא נהנה ולא להניחו וכו׳ כלומר בכה״ג ליכא תקנתא אחרינא אלא דתפול הנאה להקדש ולפ״ז מתני׳ דקתני תפול הנאה להקדש מיתוקמא בכה״ג דליכא תקנתא אחרינא א״נ בשנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר ואין בעל אבידה רוצה לקבל חנם או כשנכסי מחזיר אסורין לבעל אבידה ואין מחזיר רוצה לקבלו. ולדעת הר״ן לא מיתוקמא אלא כשנכסי מחזיר אסורים לבעל אבידה ואין המחזיר רוצה לקבלו שאילו היה רוצה לקבלו אפילו נכסי שניהם אסורים זה על זה אין צורך ליפול הנאה להקדש דהא יכול הוא לקבל שכרו כפועל בטל לדעתו ז״ל ומיהו כבר כתבתי דכולהו רבוותא פליגי עליה וסברי כמ״ש רבי׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) (בין שנכסי בעל אבידה כו׳ כתב בב״י ובר״מ שלפי דברי הרא״ש הנ״ל ולרבי׳ ירוחם אפי׳ אם בעל אבידה אמר לו בפירוש להחזירה אין איסור שליחות בדבר מצוה אבל להרמב״ם שחילק דאם צוה לו שילמדנו שאסור ה״ה כאן {עד כאן המגיה}):
(יז) בתו בוגרת ומדעתה כתב הר״ן טעמא קא יהיב למילתיה כלומר מש״ה שרי דהא מדעתה הוא דכיון דבגרה אין לאביה רשות בה א״נ כי אמר מדעתה למעוטי דעתו דחתן שאם עשאו שליח לדבר עמה על עסקי נשואיה אסור דהא קא מהני ליה:
(יח) מותר לישא בתו ר״ל (שישא שמעון בתו של ראובן עכ״ה) אפי׳ קטנה. אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה כו׳ (כמבואר בא״ה סימן ע״א שכל אדם חייב לוון בניו ובנותיו עכ״ה) שהרי גדולה מזו אמרו שמותר למדיר לזון בניו של מודר אע״פ שעודם ברשותו כ״ש שיכול לפרנסה אחר שנישאת שחייב במזונותיה גמרא ופירושו דמותר לישא בתו הוא שמעון מותר לישא בתו של ראובן אע״פ שמהנה לראובן בזה מנכסיו במה שמפרנס לבת אשתו. ולא הוה צריך למנקט בבא בפני עצמו לאמר ואם נכסי שמעון אסורין עליו אראובן אלא ברישא דקאמר דאם נכסי ראובן אסורין על שמעון הול״ל דאסור להשיא בתו לשמעון והוא מותר לישא בתו דשמעון אע״פ שמהנה לשמעון מנכסיו במה שפטר לבתו שלו ממזונות אלא כיון שהתחיל באיסור השאת בתו לשמעון רצה לסיים בה דבכה״ג מותר להשיא בתו לשמעון וק״ל:
(יט) בין שנכסי בעל אבידה אסורין למחזיר אע״ג דמהני ליה פרוטה דרב יוסף:
(כ) אלא מחזיר לו בחנם ר״ל בדין זה א״צ שיפול הנאה להקדש אלא יכול להחזירו בחנם (אבל אה״נ שאם בעל אבידה אינו רוצה לקבל בחנם שתפול הנאה להקדש עכ״ה) לכך חזר וכתב מחזיר לו בחנם ב״י:
(כא) על בעל אבידה צריך לקבלו היינו לומר דבכה״ג א״צ שתפול הנאה להקדש דשפיר יכול לקבלו ואסור להניחו ביד בעל האבידה כדי שלא יהנה מנכסי מחזיר אבל אה״נ שאם המחזיר אינו רוצה לקבלו שתפול הנאה להקדש: (לצוות לו מלשון כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה או פירוש לחבר לו כמו צוותא בעלמא עכ״ה):
(י) ראובן שאסר נכסיו וכו׳ והרי הוא כמוסר לו שפחה לשמשו כצ״ל וכך הוא ל׳ הרמב״ם בפ״ו. ומ״ש ומותר להשיאו בוגרת ומדעתה פי׳ הרא״ש דה״ק ואף על פי שמשיאה עצה ואינה עוברת על דעתו שרי עכ״ל כלומר כיון דמ״מ מדעתה הוא דשומעת לעצתו ומסכמת לינשא לו מדעתה שרי והר״ן כתב פי׳ אחר וב״י הביאו ולי נראין דברי הרא״ש וכל זה הוא אוקימתא דתלמודא שם (דף ל״ה) למימרא דרב הונא:
(יא) ומ״ש ואם נכסי שמעון אסורין עליו וכו׳ שם קאמר תלמודא דפשיטא הוא דכיון ששנינו וזן את אשתו ואת בניו אע״פ שהוא חייב במזונתן אלמא דיכול לזונן בעודן ברשותו כל שכן כשנשאה דחייב במזונות אשתו כך פירשו הרא״ש והר״ן וא״כ מ״ש רבינו אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה הכי פי׳ שהיה חייב האב לפרנס בתו קטנה או נערה כענין שפי׳ ר״ת דגירשה ואהדרה ופסקה עמו לזון את בנותיו והחתן פוטרו מחיוב זה לאחר שנשאה ושרי וקצת קשה כיון דתלמודא לא קאמר הכי אלא לדחויי דלא נפרש דרב הונא אתא לאשמועינן הך היתירא דהא פשיטא היא דגדולה מזאת אמרו וזן את אשתו ואת בניו וכו׳ א״כ לאיזה צורך כתבו רבינו ומהאי טעמא לא כתבו הרמב״ם ולא שום פוסק ולכן נראה דמ״ש רבינו אע״פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה ה״ק דאף בעודה בבית אביה מקמי שנכנסה לחופה שהאב חייב לפרנסה מקמי שהגיע הזמן אפ״ה יכול הבעל לפרנסה וליתן לה מזונות בבית אביה שאין זה הנאה שהרי אפי׳ לא השיא לו בתו יכול לזונה והשתא ניחא דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא דבלא השיא לו בתו אינו רשאי לזונה אלא בתורת צדקה אבל הכא שפוטרו מתיוב מזונותיה שהאב חייב לפרנסה והחתן פורע את חובו וקס״ד אמינא דאסור וכרבנן קמ״ל דשרי דהלכה כחנן וכדפרישית ר״ת דחוב זה דאשתו ובניו אינו חוב ברור דאפשר שהיו מצמצמים כו׳ וכמו שנתבאר לעיל בסימן זה ס״ד:
(יב) ומ״ש ומחזיר לו אבידתו וכו׳ שם (דף ל״ג) פליגי בה רבי אמי ורבי אסי ופסק הרמב״ם ריש פ״ז דב׳ שמודרים הנאה זה מזה מחזירין אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה וכ״פ הרא״ש והר״ן שכך עולה מן הסוגיא ולפי דעת הרמב״ן גבי מלמדו מדרש צריך לפרש כאן ג״כ דוקא במחזיר מעצמו אבל אם אמר מודר שיחזירנה לו אסור והכי קי״ל דלא כהרא״ש והר״ר ירוחם כמו שנתבאר לעיל.
(יג) ומ״ש ובמקום שנוטלין שכר וכו׳ כל זה פשוט וכ״כ הרא״ש ור״ל דהיכא דאין שניהם אסורין זה על זה אלא אחד לבד אסור והשני מותר אז איכא תקנתא דלא צריך שיפול השכר להקדש שהרי אם נכסי בעל האבידה אסורין למחזיר אפשר דמחזיר לו בחנם וכו׳ לאפוקי היכא דשניהם אסורים זה על זה ליכא תקנתא אלא דיפול השכר להקדש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ד) רְאוּבֵן שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל שִׁמְעוֹן, וְחָלָה שִׁמְעוֹן, יָכוֹל רְאוּבֵן לִכְנֹס לוֹ לְבַקְּרוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִין שָׂכָר לְמִי שֶׁיּוֹשֵׁב אֵצֶל הַחוֹלֶה לְצַוּוֹת לוֹ, לֹא יֵשֵׁב אֶצְלוֹ אֶלָּא מְבַקְּרוֹ מְעֻמָּד. וְאִם אֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, יָכוֹל לְרַפְּאֹתוֹ, אֲפִלּוּ בְּיָדַיִם, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ רוֹפֵא אַחֵר שֶׁיְּרַפְּאֶנּוּ; אֲבָל אִם דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, לֹא יְרַפְּאֶנּוּ בְּחִינָם. וְלא יְרַפֵּא לִבְהֶמְתּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵין דֶּרֶךְ לִתֵּן שָׂכָר לָרוֹפֵא, אֲבָל יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: סַם פְּלוֹנִי יָפֶה לָהּ, וְהוּא יַעֲשֶׂנָּה. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹתוֹ, וְהִיא תָּמוּת אִם לֹא יַעֲשֶׂנָּה, מֻתָּר הַמַּדִּיר לַעֲשׂוֹתוֹ. וְאִם מֵת, יָכוֹל לְהָבִיא אָרוֹן וְתַכְרִיכִין. וְאִם חָלָה בֶּן שִׁמְעוֹן, יָכוֹל רְאוּבֵן לִכְנֹס לוֹ וְלֵישֵׁב עִמּוֹ וּלְבַקְּרוֹ מֵעֹמֶד. וְאִם נִכְסֵי שִׁמְעוֹן אֲסוּרִין עַל רְאוּבֵן, שֶׁהִדִּירוֹ שִׁמְעוֹן מִנְּכָסָיו, וְחָלָה שִׁמְעוֹן, נִכְנָס רְאוּבֵן לְבַקְּרוֹ מְעֻמָּד, אֲבָל לֹא מְיֻשָּׁב. חָלָה בְּנוֹ, אֵינוֹ נִכְנָס כְּלָל, אֶלָּא שׁוֹאֵל עָלָיו בַּשּׁוּק. וְיָכוֹל רְאוּבֵן לְהָעִיד לְשִׁמְעוֹן, הַנֶּאֱסָר, בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כט) משנה שם דף ל״ח ע״ב וכדמפרש שם בגמרא דף נ״ט ע״א
(ל) משנה שם דף מ״א ע״ב וכפי׳ הרא״ש שם
(לא) שם בשם הירושלמי דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות
(לב) שם במשנה וגמרא וכפירש הרא״ש
(לג) מימרא דרב זוטרא וכו׳ שם
(לד) הרא״ש שם משום דהוה כמחזיר אבידתו
(לה) תוספתא מפני שאין הנאה למתים וכתבה הרא״ש שם
(לו) טור שלא נאסר מבקר זה להנות את בן שמעון
(°) הטור לא כתב מעומד והב״י כתב שהדין עמו והש״ך כתב שט״ס הוא וצריך למחקו
(לז) ברייתא שם דף ל״ט ע״א דמחיותיה לא אדריה
(לח) שם דאפשר דאפי׳ מחיותיה דבריה אדריה
(לט) תוספת׳ כתבה הרא״ש שם
(טז) שאסר הנאתו – בגמרא איתא בלשון שאסר נכסיו ואם כן למדנו שאף אם אומר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות גם מגופו כמו כאן והיינו אם נותנין שכר מאותה הנאה מקרי מנכסיו דהוה כאילו קיבל ממנו השכר וחזר ונתנו לו.
(יז) יכול ראובן ליכנס כו׳ – שהרי נכסי החולה אין אסורין על המבקר אלא נכסי המבקר אסורין על החולה.
(יח) לצוות לו – פי׳ לחבר עמו כמו צוותא בעלמא.
(יט) אלא מבקרו מעומד – כיון שעל זה אין נותנין שכר.
(כ) אפי׳ אם יש רופא כו׳ – דלא מכל אדם זוכה להתרפאות.
(כא) ואפילו אם אין דרך ליטול שכר לרופא – דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד גמרא.
(כב) והוא יעשנה – ובלבד שיהיה הסם מבעל בהמה. ב״י.
(כג) והיא תמות – דהוה ליה כמחזיר אבידתו.
(כד) ואם מת כו׳ – דאין הנאה למתים.
(כה) יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו – דלא אסר המבקר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוה הנאה לאביו ובקצת ש״ע כתוב כאן מעומד והוא טעות סופר.
(כו) ואם נכסי שמעון – פי׳ שנכסי החולה אסורין על המבקר נכנס ראובן לבקרו אע״פ שיש לו הנאת דריסת הרגל בבית החולה מ״מ החולה שאסר נכסיו על המבקר לא נתכוין להדירו במקום שחיותו תלוי בו דהיינו כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה כמו שארז״ל. אבל מ״מ אסור לישב כיון שאפשר בעמידה. וכתב הר״ן דאם אסר המבקר על עצמו נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דלא אדריה מחיותיה.
(כז) חלה בנו אינו נכנס כלל – דמחיותיה דבריה אפשר דאדריה שלא יכנס לבקרו.
(יח) לצוות לו – כלומר לחבר לו.
(יט) לא ישב אצלו – שאם ישב אצלו המבקר בחנם מוותר היה לו שכרו ומהנהו אם לא יטול שכר. רש״י. משמע דוקא בחנם אבל אם יושב בשכר שרי וכ״כ הרא״ש והר״ן ופשוט הוא ודלא כהעט״ז שכתב דאפילו נותן לו שכר אסור.
(כ) אפי׳ אם יש כו׳ – שלא מכל אדם זוכה להתרפאות.
(כא) לא ירפאנו בחנם – אבל בשכר יכול לרפאותו אפי׳ יש רופא אחר מטעמא דלעיל וכ״כ העט״ז ופשוט הוא.
(כב) ואפילו אם אין כו׳ – דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד.
(כג) אבל יכול לומר סם כו׳ – מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב״י בשם הר״ן.
(כד) יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו ואם כו׳ – כצ״ל ור״ל אפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בנו.
(כה) שהדירו שמעון מנכסיו – והלכך אע״ג דהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל מ״מ כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנוס לביתו כלל כיון דאסור בדריסת הרגל דבכה״ג ליכא אומדנא. ר״ן.
(כו) נכנס ראובן לבקרו – מעומד אבל לא מיושב כצ״ל.
(כז) אבל לא מיושב – כיון דאפשר בעמידה.
(כח) חלה בנו – של שמעון אינו נכנס לביתו של שמעון כלל. לפי שביתו אסור בהנאה על ראובן וקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה.
(כט) ויכול ראובן להעיד לשמעון – בין הדירו שמעון מהנאותיו בין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן כ״כ העט״ז.
(ל) להעיד כו׳ – דמצוה שלא לכבוש עדותו באם לא יגיד כו׳ ואין נודרין לבטל לאוין כדלקמן סימן רל״ט עכ״ל עט״ז וקשה דא״כ מאי איריא עדות כל חייבי לאוין נמי ועוד דמשמע הכא יכול ואין איסור בדבר ואי איתא ה״ל למימר חייב אלא נראה דהכא שאני כיון שנדר הנאה ממנו דנדרים חלים על דבר מצוה כדלעיל סימן רט״ו ואפי׳ אם אינה חלה או בשבועה הכא כיון דנדר הנאה ממנו ה״ל איסור כולל דחיילא כדלקמן סי׳ רל״ט ס״ד א״נ מיירי שעכשיו רוצה להיות עד לראות המעשה כדי להעיד וה״א דאינו רשאי משום שמהנהו קמ״ל דליכא בזה משום הנאה.
(טז) לצוות – פי׳ לחבר עמו כמו צוותא בעלמא. מבקרו מעומד כיון שע״ז אין נותנין שכר וכתב הש״ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי׳ בשכר:
(יז) אחר – דלאו מכל אדם זוכה להתרפאות:
(יח) שכר – דמ״מ מהנהו אבל גופיה מצוה קעביד:
(יט) יעשנה – מיהו דוקא שיהא הסם מבעל הבהמה. ב״י:
(כ) מותר – דהוי כמחזיר אבידחו ובמת הטעם דאין הנאה למתים. ט״ז:
(כא) מעומד – הט״ז וש״ך מחקו תיבת מעומד שט״ס הוא ואפילו במקום שנותנין שכר על הישיבה מותר לישב שם בחנם דלא אסר הנאחו אלא על שמעון ולא על בנו ולא אמרינן שגם זה הוי הנאה לאביו:
(כב) לבקרו – מעומד אע״פ שיש לו הנאה דריסת הרגל בבית החולה מ״מ החולה שהדירו לא נתכוין במקום שחיותו תלוי בו שהמבקר גורם לו שיחיה כמו שארז״ל וכתב הר״ן דאם אסר המבקר ע״ע נכסי החולה אסור ליכנס כלל דהא לא שייך האי טעמא דמחיותיה כו׳ עכ״ל הט״ז:
(כג) כלל – דקמתהני מדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה מחיותיה דבריה אפשר דאדריה:
(כד) להעיד – כתב הש״ך ואפי׳ אם רוצה עכשיו להיות עד לראות המעשה כדי להעיד אפ״ה שרי ואין חילוק בין שהדירו שמעון מהנאותיו ובין אסר שמעון על עצמו הנאת ראובן:
(טז) ראובן כו׳ ובמקום כו׳ – טור ופסק כשמואל אבל הר״נ פסק כתי׳ ב׳ ואב״א כדרשב״א כו׳:
(יז) ואם אין כו׳ – רא״ש בפי׳ ובפסקיו וכמ״ש באבידה ובמקום שנוטלין כו׳ וכנ״ל בביקור:
(יח) אפי׳ אם כו׳ – רא״ש בשם ירושלמי וער״נ שם ד״ה אלא רפואת כו׳:
(יט) אבל אם כו׳ ואפי׳ אם כו׳ – כנ״ל שם ברא״ש:
(כ) ואם אינו כו׳ – שם ור״נ ד״ה הנ״ל ע״ש:
(כא) ואם חלה בן כו׳ – ולישא צ״ל ולישב כו׳ וער״נ שם ד״ה אלא לשמואל כו׳ ומ״ש הרא״ש בפי׳ ד״ה מ״ש כו׳ וגם. הוא קושיא אחרת ואף לישב מותר:
(כב) ואם נכסי כו׳ – כתי׳ דעולא וער״נ ד״ה עולא ורא״ש ד״ה בשנכסי כו׳:
(כג) חלה בנו כו׳ – שם מתבי כו׳:
(ה) (שם סעיף ד׳) ובמקום שנותנים שכר. ודעת הר״ן דאף במקום שאין נוטלים שכר אסור גזירה שמא ישהה בישיבה:
(ו) (שם) אבל לא מיושב והר״ן כתב דמותר אף לישב:
(ז) (שם ט״ז ס״ק ט״ז) דהוי כאלו קיבל ממנו השכר תמוה לי דמה בכך הא אף באמת מקבל שכר וחוזר ונותן לו נ״ל דמותר דהא בזה דאסר לו נכסיו אין זה בכלל דא״א דשלב״ל על חבירו וכמ״ש הש״ך (סי׳ רכ״ז סק״ד) בשם הר״ן ובסוגייא אפשר לדחוק דמיירי שהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר דעל עצמו יכול לאסור דשלב״ל אבל בט״ז שכ״כ על המחבר שכ׳ דאסר הנאתו על שמעון צ״ע ומה״ט תמוה לי על הטור שכתב בסי׳ זה ראובן שאסר נכסיו על שמעון וכו׳ יכול לומר לחנוני וכו׳ ותמיהני דבאסר נכסיו יכול לצוות בפירוש לחנוני דמה בכך דנותן בשליחותו הא ראובן בעצמו יכול [ליקח] הנכסים מהחנוני וליתנם לשמעון דלא חל הנדר על הנכסים אלו וסוגיין דמיירי באמת באסר הנאתו עליו וכ״ה בש״ע (ס״ח) וצע״ג ולשון הר״ן (נדרים ל״ד ע״ב) והתם ודאי לא באומר נכסים אלו עליך וכו׳ א״ו באומר נכסי עליך וכו׳ וי״ל דהתם במדירו מהנאתו וכו׳ ותמוה לי דאיך ס״ד דהר״ן באמר נכסי אלו או נכסי דא״כ יכול לצוות בפירוש לחנוני שיתן וכנ״ל וביותר דמדברי הר״ן (נדרים מ״ב ע״ב) משמע דס״ל לקושטא דמלתא דמתני׳ מיירי במדירו בלשון נכסי וצע״ג:
ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאותו אפילו בידים אפילו יש רופא אחר שירפאנו אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם ולא ירפא לבהמתו ואפילו אם אין דרך ליתן שכר לרופא אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנו ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנו זה המדיר מותר לעשותו ואם מת יכול להביא לו ארון ותכריכין ואם חלה בן שמעון יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו אם נכסי שמעון אסורין על ראובן וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו מעומד אבל לא מיושב חלה בנו אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק.
ראובן יכול להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות.
(כא) ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לו לבקרו וכו׳ משנה שם (דף לח:) המודר הנאה מחבירו ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ובגמ׳ (דף לט.) במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפי׳ יושב נמי אי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי׳ עומד נמי לא אמר שמואל לעולם בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה קמ״ל דאפי׳ במקום שנוטלים שכר על הישיבה בעי למישקל על העמידה לא בעי למישקל אבע״א גזירה שמא ישהא בישיבה עולא אמר לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר ומחיותיה לא אדריה א״ה אפי׳ יושב נמי הא אפשר בעמידה פי׳ אפי׳ יושב דעומד מ״ט שרית משום דמבקר מצוה דנפשיה קא עביד ונהי דחולה מתהני ממילא שרי וכיון שכן אפי׳ יושב אית לך למישרי מה״ט. ואי בשנכסי חולה אסורין על המבקר אפי׳ עומד לא. שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית לן לאתהנויי מאיסורא. עולא אמר לעולם בשנכסי חולה אסורין על המבקר. וכ״ת אפי׳ עומד ליתסר משום דלא אדריה מחיותיה כלומר דמסתמא חולה כי אדריה למבקר לא אדריה במילתא דצריכא ליה כי הכא שהחולה נהנה ממנו בביקורו ואיכא נסחי דגרסי וכגון דלא אדריה מן חיותיה ולהך נסחא נמי לאו דבעינן דאמר הכי בפירוש אלא דסתמא דמילתא הכי איתא והכי מוכח הך מיתיבי דמייתי בסמיך עכ״ל הר״ן ז״ל. ותנן תו במתניתין ומרפאו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון ומפרש בגמרא רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו אמר רב זוטרא בר טוביה אמר ר״נ אבל א״ל סם פלונייפה לה סם פלוני רע לה וכתב הרא״ש רפואת נפש גופו ובמקום שאין נוטלין עליה שכר. רפואת ממון. בהמתו אע״ג דאין נוטלין עליה שכר מ״מ הוא מהנהו אבל גופו מצוה עביד ירושלמי רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וח״א כאן בשיש לו מי ירפאנו כאן בשאין לו מי ירפאנו אם יש לו מי שירפאנו אפי׳ רפואת הנפש לא ירפאנו לא מכל אדם זוכה להתרפאות והא דמרפא בהמתו בשאין מי ירפאנה משום דהוי כמחזיר לו אבידתו דמצוה קא עביד והלה במידי דנפשיה קא מיתהני וגמרא דילן נמי סברה הכי דקאמר רב אומר לו סם פלוני יפה לה ואיפשר דבעלים עבדי לה אבל אם ראה שבהמתו אחזה דם ואם לא יקיז לה דם תמות מותר להקיז לה דם אבל תלמודא דידן לא מפליג בין מדירו מגופו למדירו מנכסיו עכ״ל:
והשתא דברי רבינו מבוארים שמ״ש ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון יכול ראובן ליכנס לבקרו ובמקום שנוטלין שכר וכו׳ לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד היינו כאוקימתא דשמואל דאוקי מתניתין כשנכסי מבקר אסורים על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה וכו׳ והר״ן פסק דאפי׳ במקום שאין נוטלין שכר על הישיבה אסור לבקרו מיושב גזירה שמא ישהא בישיבה והיינו כשינוייא דאב״א ורבי׳ לא חש לההוא שינויא וגם הרמב״ם בפ״ו מה׳ נדרים לא הזכירו:
(כב) ומה שכתב ואם אין דרך ליתן שכר לרפואה יכול לרפאותו אפי׳ בידים אבל אם דרך ליתן שכר לרופא לא ירפאנו בחנם היינו מתני׳ דמרפאו רפואת נפש ופרישנא בגמרא דהיינו רפואת גופו ואוקמה הרא״ש במקום שאין נוטלין עליה שכר ומשמע דאם נוטלין עליה שכר לא ירפאנו בידו משום דמהני ליה אבל הרמב״ם ז״ל כתב סתם מותר לו לרפאותו בידו שזו מצוה היא ולא חילק בין מקום שנוטלין עליה שכר למקום שאין נוטלין ומיהו אפשר שגם הוא ז״ל מחלק ביניהם והא דסתים לה סתומי משום דמילתא דפשיטא הוא דהיכא דנוטלין עליה שכר לא ירפאנו בחנם:
(כג) ומה שכתב אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו מבואר בירושלמי שהביא הרא״ש וכדקא יהיב טעמא שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות וגם הר״ן ז״ל הביא הירושלמי הזה.
(כד) ומה שכתב ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא היינו מתני׳ דקתני אבל לא רפואת ממון ופירשה הרא״ש אפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא:
(כה) ומה שכתב אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה וכו׳ היינו מימרא דרב וכתב הר״ן ז״ל דהיינו טעמא דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עלה שרי דהנאה דממילא אתיא עכ״ל ומשמע דדוקא במקום שאין נוטלין עליה שכר הוא דשרי אבל אם נוטלין עליה שכר אסור דהא מהני לו:
ומה שכתב ואם אינו יודע לעשותו כו׳ מותר לעשותו מבואר בדברי הרא״ש שהבאתי ויהיב טעמא משום דהוי כמחזיר אבידתו וכ״כ ג״כ הר״ן כתב רבי׳ ירוחם י״מ אפי׳ אין שם רופא אחר אין מרפא לבהמתו וי״מ דהא דאין מרפא לבהמתו דוקא שיש שם רופא אחר אבל אין שם רופא אחר מרפא אף לבהמתו דהו״ל כמחזיר אבידתו והא עביד מצוה וכן נראה עיקר וכן נראה מהירושלמי וזה כדברי הרא״ש שכתבתי בסמוך:
ואהא דאמרינן אבל אומר לו סם פלוני יפה לה וכו׳ כתב הר״ן דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עלה שרי ומינה דברפואת גופו אפי׳ לשום הסם בידו שרי ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא דאפילו דהיכא דאין לו למודר ממה שירפא דמצוה קא עביד אפ״ה כיון דיהיב ליה דיליה מיד ליד אסור כי ההוא דמודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ומיהו היכא דחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא איפשר דאפי׳ הסם של רופא שרי דמן חיותיה לא אדריה עכ״ל.
(כו) ומה שכתב רבי׳ ואם מת יביא לו ארון ותכריכין תוספתא כתבה הרא״ש שם ומסיים טעמא בתוספתא מפני שאין הנאה למתים:
(כז) ומה שכתב ואם חלה בן שמעון וכו׳ ואם נכסי שמעון אסורין וכו׳ וחלה שמעון נכנס ראובן וכו׳ חלה בנו אינו נכנס כלל וכו׳ שם (דף לט.) אפלוגתא דשמואל ועולא באוקימתא דמתניתין אתיביה לשמואל מדתניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו שואלו בשוק בשלמא לעולא דאמר בשנכסי חולה אסורים על המבקר ומחיותיה לא אדריה שפיר אלא לשמואל דאמר בשנכסי מבקר אסורים על החולה מ״ש הוא ומ״ש בנו אמר לך מתני׳ בשנכסי מבקר אסורים על החולה ברייתא בשנכסי חולה אסורים על המבקר מאי פסקא אמר רבא שמואל מתניתין קשיתיה מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב ופי׳ הרא״ש מתני׳ קשיתיה אמאי תני עומד אבל לא יושב דבתרוייהו חיותיה נינהו וטעמא דעולא דקאמר משום דאיפשר בעמידה לית ליה לשמואל עכ״ל הרי בהדיא דבין לשמואל בין לעולא היכא דנכסי חולה אסורים על המבקר חלה הוא נכנס לבקרו משום דמסתמא מחיותיה לא אדריה חלה בנו שואלו בשוק אבל אינו מותר ליכנס לביתו דאיפשר דאפי׳ מחיותא דבריה אדריה וכשנכסי מבקר אסורים על החולה חלה בנו נכנס לבקרו במכ״ש דחלה הוא ומיהו משמע דכי היכי דבחלה הוא לא שרי לבקרו אלא עומד אבל לא יושב ה״ה לחלה בנו ולישנא דמ״ש הוא ומ״ש בנו לכאורה הכי משמע וכ״נ מדברי הרא״ש והר״ן אבל רבי׳ כתב דחלה בנו נכנס ומבקרו אפי׳ מיושב והדין עמו דאע״פ שנוטלים שכר על הישיבה שרי דכיון דנכסי המבקר הם האסורים על שמעון מאחר שלא נאסר מבקר זה מלההנות את בן שמעון מיושב נמי שרי אבל כשנכסי חולה אסורים ביה שרי מטעמא דמחיותיה לא אדריה אבל בבריה דלא שייך האי טעמא אסור ליכנס לבקרו אפי׳ מעומד משום דקא מתהני מדריסת הרגל והא דאמרינן בגמרא מ״ש הוא ומ״ש בנו צ״ל דלא אמרינן הכי לאשווינהו לגמרי אלא לומר דא״א שיהא בנו חמור ממנו וכיון דבחלה הוא שרי ליכנס כ״ש דשרי היכא דחלה בנו ואדרבה עדיף חלה בנו מחלה הוא דבחלה הוא לא שרי לבקרו אלא מעומד וחלה בנו שרי אפי׳ מיושב ותלמודא לא חש לפרושי הכי משום דלא נחת השתא אלא לומר דכיון דבחלה הוא שרי א״א דבחלה בנו אסור ולישנא דהרא״ש והר״ן ז״ל לאו לישנא דייקא הוא מה״ט דאינהו נמי לא נחתי אלא לומר דא״א שיהא בנו חמור ממנו ולא לפרושי מאי איכא בין חלה הוא לחלה בנו. והיכא דנכסי חולה אסורים על המבקר דשרי בחלה הוא כתב רבינו דלא שרי ליכנס ולבקרו אלא מעומד אבל לא מיושב והיינו כעולא דאוקי מתניתין דקתני נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב בשנכסי חולה אסורים על המבקר ומשום דמחיותיה לא אדריה שרי לבקרו ואפילו הכי מיושב אסור כיון דאפשר בעמידה אבל לשמואל אפי׳ מיושב שרי ופסק רבינו כעולא משום דמסתבר טעמיה דכיון דאיפשר בעמידה לא שרינן ליה בישיבה אבל הר״ן ז״ל כתב דכיון דרבא מפרש מילתיה דשמואל ואמר דמתניתין דייק ליה הכי הילכתא כוותיה הילכך כשנכסי חולה אסורים על המבקר נכנס ומבקרו אפי׳ יושב דישיבה נמי חיותיה הוא ולא אדריה מחיותיה והא דבנכסי חולה אסורים על המבקר שרינן ליכנס ולבקרו כתב הר״ן ז״ל דוקא היכא דאדריה חולה למבקר דאומדן דעתא הוא דמחיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל דבכה״ג ליכא אומדנא עכ״ל ודברים ברורים הם. והרמב״ם ז״ל כתב בפ״ו מהל׳ נדרים ראובן שנאסרה עליו הניית שמעון חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו ובמקום שנוטל שכר מי שישב עם החולה לצוות לו לא ישב שמעון אלא מבקרו ועומד ומותר לו לרפאותו שזו מצוה היא עכ״ל פסק כשמואל דאוקי מתניתין בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלין שכר על הישיבה ואין נוטלין שכר על העמידה ויש לתמוה למה השמיט הא דתניא חלה הוא נכנס לבקרו חלה בנו אינו נכנס ואוקימנא לד״ה בשנכסי חולה אסורין על המבקר ואיפשר שהוא ז״ל היה גורס בדעולא וכגון דלא אדריה מן חיותיה והיה הוא ז״ל מפרשו כפשוטו דהב״ע בשפירש שאינו מדירו מחיותו דלפי זה מילתא דפשיטא הוא ולא איצטריך ליה לאשמועינן וברייתא אגב שיטפה דמילי אחריני דקתני בהדה נקט:
(כח) ראובן יכול להעיד לשמעון הנאסר בין עדות ממון בין עדות נפשות תוספתא כתבה הרא״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כב) אלא מבקרו מעומד דארעי הוא והולך לו במהרה:
(כג) אפי׳ אם יש רופא אחר כו׳ דלא מכל אדם זוכה להתרפאות:
(כד) ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא דמ״מ מהנהו אבל גופו מצוה קעביד גמרא:
(כה) אבל יכול לומר סם פלוני כו׳ דהנאה ממילא אתיא ובלבד שיהא הסם עבעל הבהמה ב״י:
(כו) והיא תמות אם לא יעשנו משום דהוי כמחזיר לו אבידתו:
(כז) ואם מת יכול להביא כו׳ משום דאין הנאה למתים וע״ל סימן שנ״א דתכריכי מתים מותר לעשותן מכלאים:
(כח) יכול ראובן שיכנס לו ולישב כו׳ דלא אסר הנאתו אלא על שמעון ולא על בריה ולא אמרינן שמה שעושה לבנו הוי הנאה לאביו:
(כט) ואם נכסי שמעון אסורין פי׳ ששמעון הדיר לראובן.
(ל) אבל לא מיושב כיון דאפשר לקיים הביקור בעמידה לא יתהנה ראובן מנכסי שמעון בישיבה גמרא אבל מעומד מותר דמחיותיה לא אדריה והיכא דמבקר אסר אנפשיה נכסי החולה אסור לכנוס אצלו כלל אפי׳ לעמוד עליו ר״ן דהא לא שייך הך טעמא דמחיותיה כו׳:
(לא) חלה בנו אינו נכנס כלל לפי שביתו של שמעון אסור בהנאה על ראובן וקמתהני בדריסת הרגל ונהי דמחיותיה לא אדריה אבל מחיותיה דבריה אפשר דאדריה ובחיותיה פירש רש״י דבר שחיות תלוי בה כגון ביקור חולים (וכמו שארז״ל כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה עכ״ה) ע״ש דף ל״ט:
(יד) ראובן שאסר הנאתו וכו׳ שם משנה וגמר׳ (ד׳ ל״ט) והתם פרכינן מאי פסקא דעל ישיבה נוטלין שכר ולא על עמידה ופרקינן הא קמ״ל דאף במקום שנוטלין שכר על הישיבה בעי למישקל על העמידה לא בעי למישקל פירוש דכיון דהעמידה עראי הוא דכך הוא המנהג בכל מקום לא בעי למישקל והא דעמידה שרי ה״ט דהחולי מתהני ממילא והמבקר לא נתכוין להנאתו אלא מצוה דנפשיה קעביד ומזה הטעם נמי שרי לרפאותו כשאין דרך ליתן שכר לרופא אפי׳ אם יש רופא אחר כדאמר בירושלמי דלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות אבל לבהמתו דליכא מצוה לא כיון אלא לההנהו ואסור אבל אם היא תמות ה״ה מחזיר אבידתו ומצוה קעביד ולא נתכוין להנאתו ושרי בחנם ואם מת וכו׳ דאין הנאה למתים תוספו׳:
(טו) ואם חלה בן שמעון וכו׳ מבואר דה״ט דכיון דנכסי מבקר אינן אסורין לבן שמעון מיושב נמי שרי אע״פ שנותנין שכר על הישיבה:
(טז) ומ״ש ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן וכו׳ פי׳ ולא חיישינן להנאת דריסת הרגל דמסתמא מחיותיה לא אדריה שמעון דהמבקר את החולה גורם לו שיחיה ואע״פ כן אסור בישיבה כיון דאפשר לבקרו בעמידה ומיהו כשהמבקר אסר עליו נכסיו של חולה כתב הר״ן דלא יכנס לביתו כלל דבכה״ג ליכא אומדנא ודבר פשוט הוא: ומ״ש חלה בנו אינו נכנס כלל טעמו משום דאפשר דמחיותיה דבריה נמי אדריה שמעון ונהנה ראובן המבקר בדריסת הרגל ואסור:
(יז) ראובן יכול להעיד וכו׳ דמצוה קעביד ולא נתכוין להנאתו תוספתא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) רְאוּבֵן שֶׁאָסַר הֲנָאָתוֹ עַל שִׁמְעוֹן, יָכוֹל לִישַׁן בְּמִטָּה קְטַנָּה בִּימוֹת הַחַמָּה; אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְהַנֵּהוּ. וּבִגְדוֹלָה, מֻתָּר בֵּין בִּימוֹת הַחַמָּה בֵּין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְרוֹחֵץ עִמּוֹ בְּאַמְבְּטִי גְּדוֹלָה. אֲבָל לֹא בִּקְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ שֶׁמַּגְבִּיהַּ עָלָיו הַמַּיִם. וּמַזִּיעַ עִמּוֹ אַף בִּקְטַנָּה. וּמֵסֵב עִמּוֹ בְּמִטָּה וְאוֹכֵל עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֲבָל לֹא בִּקְעָרָה אַחַת, שֶׁמָּא יֹאכַל מֵחֶלְקוֹ. וְאִם דֶּרֶךְ שֶׁבַּעַל הַבַּיִת חוֹזֵר וּמְמַלֵּא הַקְּעָרָה לְאַחַר שֶׁאָכְלוּ כָּל מַה שֶּׁהָיָה בָּהּ, מֻתָּר. {הַגָּה: אוֹ שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה כָּל כָּךְ בַּקְּעָרָה שֶׁהַמּוֹתָר חוֹזֵר לְבַעַל הַבַּיִת, מֻתָּר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר״ן וְהָרַאֲבָ״ד).} אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חוֹפְרִים בְּכֶרֶם בְּיַחַד, לֹא יַחְפֹּר בַּשּׁוּרָה הַקְּרוֹבָה לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּהַנֵּהוּ שֶׁמַּרְפֶּה הַקַּרְקַע לְפָנָיו, אֲבָל בְּרִחוּק מִמֶּנּוּ, מֻתָּר. וְלֹא יִמְכֹּר לוֹ, וְלֹא יִקְנֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יַשְׁאִילֶנּוּ, וְלא יַלְוֶנּוּ, וְלֹא יִשְׁאַל וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מ) משנה שם דף מ״א ע״ב וכרבי יהודה שם ובברייתא שם
(מא) שם וכר׳ יהודה
(מב) שם במשנה וברייתא שם
(מג) שם בברייתא
(מד) שם במשנה ושם בברייתא ופירש הרא״ש ולא חיישינן שמא יישן אצלו או שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב׳ אכסנאים שאוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה לעיל סי׳ פ״ח
(מה) שם במשנה ובברייתא וכפירוש הרא״ש
(מו) משנה שם וכחכמים
(מז) משנה שם דף מ״ב ע״ב
(מח) כדמפרש אביי שם דף מ״ג ע״א גזירה לשאול אטו להשאיל כו׳
(כח) ולא ימכור וכו׳ – פירוש אם המוכר נדר מהלוקח שלא יהנה ממנו אם המקח שוה עם המעות יש הנאה לשניהם ואסור מן הדין לשניהם ואם יש זול במקח ממילא יש הנאה ללוקח המודר דוקא ואסור לקנות אלא משום גזירה אסור למכור שמא יבוא לקנות ואם הוא ביוקר גזרינן לקנות אטו למכור ואם הלוקח נדר מהמוכר הוה איפכא ועיין סי׳ רכ״ז.
(כט) ולא ישאילנו כו׳ – דגזרינן לשאול אטו להשאיל ללות אטו להלוות.
(לא) מפני שהוא מהנהו – שהגוף נהנה מהגוף בימות הגשמים.
(לב) אף בקטנה – דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום.
(לג) ומיסב עמו במטה – קטנה אפילו בימות הגשמים ולא חיישינן שמא יישן אצלו ויאכל עמו על השלחן ולא חיישינן שמא יאכל משלו דכיון דהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב׳ אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה. הרא״ש. וע״ל סי׳ פ״ח ס״ק ב׳.
(לד) ואם דרך כו׳ מותר – דאפילו יאכל יותר מחבירו אינו נהנה דבלאו הכי נותנים להם כל שבעם.
(לה) שמרפה הקרקע לפניו – ונוח לו לחרוש אחריו.
(לו) ולא ימכור כו׳ – דגזרינן אטו לא יקנה וכן לא ישאילנו ולא ילונו [כו׳] גזירה אטו להשאיל וללות. ש״ס. ופרישה כתב ולא ימכור ולא יקנה ממנו ר״ל זבינא מיצעי ע״ד שנתבאר בר״ס רכ״ז עכ״ל וז״א דדוקא התם דאסר מכל ישראל לא מיתסר משום גזירה אלא בזבינא מיצעא אבל הכא דאסור משום גזירה בכל ענין אסור וכ״כ הב״ח וכן משמע להדיא מהרמב״ם פ״ז מה״נ ומביאו הטור לקמן סימן רכ״ז וכ״כ הר״ן להדיא ריש דף מ״ג ע״ש גם בעט״ז לא כוון יפה שכתב ולא ימכור לו שמא יוזיל לו ויהנהו וכן לא יקח ממנו שמא יקח ביוקר ויהנהו עכ״ל והא ליתא דאפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וק״ל.
(כה) ומזיע – דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:
(כו) מותר – דאפי׳ אוכל יותר מחבירו אינה נהנה דבל״ה נותנים להם כל שבעם:
(כז) ימכור – דגזרינן אטו לא יקנה ש״ס ולפ״ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה וכן בישאילנו וילונו גזרה אטו להשאיל וללות. ש״ך:
(כד) ראובן כו׳ – ער״נ ד״ה ר׳ יהודה כו׳ וד״ה תניא. ומהא כו׳ וכ״כ הרא״ש בפי׳ ופסק בפסקיו כר״י ומתני׳ איירי בקטנה:
(כה) ואם דרך כו׳ – כפי׳ הרא״ש ד״ה התמחוי:
(כו) או כו׳ – כפי׳ הר״נ ד״ה אבל אוכל כו׳:
ראובן שאסר הנאותיו על שמעון יכול לישן עמו במטה גדולה בימות הגשמים בקטנה בימות החמה אבל איפכא לא מפני שמהנהו ורוחץ עמו באמבטי גדולה ולא בקטנה מפני שמהנהו שמגביה עליו המים ומזיע עמו אף בקטנה ומיסב עמו במטה ואוכל עמו על השלחן אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שב״ה חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בה מותר היו שניהם חופרים בכרם ביחד לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו אבל ברחוק ממנו מותר ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו.
(כט) ראובן שאסר הנאותיו על שמעון יכול לישן עמו במטה גדולה בימות הגשמים וכו׳ עד ולא ישאל ולא ילוה ממנו משנה שם (מא: מב.) חוץ ממ״ש ומזיע עמו אף בקטנה שהוא ברייתא שם ופי׳ הרא״ש משום דבזיעה בעלמא ליכא תוספות חום:
(ל) ומה שכתב יכול לישן עמו במטה גדולה וכו׳ אבל איפכא לא היינו דוקא קטנה בימות הגשמים הוא דאסור כדקתני טעמא מפני שהוא מהנהו אבל גדולה בימות החמה נמי מישרא שרי דהא לא מהני ליה.
(לא) ומה שכתב ומיסב עמו על המטה וכו׳ כתב הרא״ש דאשמועינן דלא חיישינן שמא יישן אצלו.
(לב) ומה שכתב ואוכל עמו על השלחן בהא נמי כתב הרא״ש דאשמועינן דלא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זה את זה טפי מב׳ אכסנאים שאוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה.
(לג) ומה שכתב אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה וכו׳ לישנא דמתני׳ הכי איתיה אוכל עמו על השלחן אבל לא מן התמחוי אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר ובגמרא מן התמחוי החוזר אר״י בר חנינא מן התמחוי החוזר לבע״ה ופי׳ הרא״ש התמחוי החוזר לבע״ה לאחר שאכלו מה שבקערה מחזירין אותה לב״ה וממלא אותה עד שיאכלו כל שבעם הילכך אפי׳ אוכל יותר מחבירו אינו נהנה משל חבירו דבלא״ה נותנין להם כל שבעם. והר״ן פי׳ אבל לא מן התמחוי שאוכלים בקערה אחת וחוששין שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו: החוזר לב״ה. שיש בו כ״כ שמותרו חוזר לב״ה:
והרמב״ם כתב בפ״ו מהל׳ נדרים אוכלין על השלחן אחד אבל לא מקערה אחת שמא יניח שמעון חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה כדי שיאכל אותה ראובן או יקרב אותה לפניו ונמצא מהנהו אבל אם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לב״ה יחזור ב״ה ויניחנה לפני ראובן ה״ז מותר ואין חוששין שמא יניח נתח טוב בשבילו והראב״ד פי׳ כפי׳ הר״ן ז״ל וכתב כל זה אינו משל מדיר אלא אם אחר משקה אותם מותרים לשתות מכוס גדול או מתמחוי גדול ע״כ ופשוט הוא ואהא דתנן לא ישאלנו ולא ילונו ולא ישאיל ולא ילוה ממנו פריש אביי (מג.) גזירה לשאול אטו להשאיל וללוות אטו להלוותו ולא ימכור לו אטו ליקח ממנו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לב) ובקטנה בימות החמה ר״ל אף בקטנה לאפוקי בימות הגשמים דקטנה לא והא דקאמר אבל לא איפכא היינו לומר דקטנה בימות הגשמים הוא דאסור מפני שמהנהו אבל גדולה בימות החמה שרי דהא לא מהנהו ליה.
(לג) ומזיע עמו אף בקטנה דבזיעה בעלמא ליכא תוספת חום:
(לד) ומיסב עמו במטה כו׳ פי׳ ולא חיישינן שמא יישן עמו במטה או יאכל עמו בשלחן אחד:
(לה) ואם דרך שב״ה חוזר וממלא הקערה לאחר כו׳ וה״ה אם היה בתחילה כ״כ בקערה שהמותר חוזר לב״ה מותר ר״ן והטעם שהרי אינו נהנה אף שיאכל משל חבירו שהרי בלא״ה נותנין להם כל צורכם לאכול אשר״י:
(לו) ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ר״ל זבינא מיצעא ע״ד שנתבאר בריש סי׳ רכ״ז:
(לז) ולא ישאילנו ולא ילינו ולא ישאל כו׳ ואפי׳ אם אחר מודר מחבירו נמי אסורין זה בזה בכל הני דגזרינן לשאול אטו להשאיל וללוות אטו להלוותו כו׳ גמר׳ (אם נשאר לו בו תפיסת יד ר״ל ששייר לעצמו כל שהוא בגוף המרחץ עכ״ה):
(יח) ראובן שאסר וכו׳ משנה שם (סוף דף מ״א) פי׳ ביה״ג אסור בקטנה אבל בגדולה שרי בין ביה״ח בין ביה״ג והא דתנן דבקטנה ביה״ח שרי אף על גב דבגדולה נמי שרי ביה״ח נקט קטנה דלא תימא דנגזור בקטנה ביה״ח אטו ביה״ג קמ״ל דלא גזרינן:
(יט) ומזיע עמו ברייתא שם ופי׳ הרא״ש דבזיעה בעלמא ליכא תוספות חום ובמיסב עמו במטה אשמועינן דלא חיישינן שמא יישן אצלו ובאוכל עמו על השלחן אשמועינן דלא חיישינן שמא יאכל עמו: ומ״ש אבל לא מקערה אחת וכו׳ עד כל מה שהיה בה מותר שם במשנה אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר וא״ר יוסי מן התמחוי החוזר לבעל הבית וע״פ פי׳ הרא״ש ויש עוד פירושים הביאם ב״י והיו שניהם חופרים וכו׳ משנה שם פליגי בה ר״מ וחכמים והלכה כחכמים דברחוק ממנו מותר ולא גזרינן רחוק אטו קרוב:
(כ) ולא ימכור לו וכו׳ משנה (סוף ד׳ מ״ב) וקאמר בגמרא אביי אמר גזירה לשאול אטו להשאיל וללוות אטו להלוותו ולמכור אטו ליקח והא דליקח ממנו אסור טפי היינו בזבינא חריפא דרבים קופצים עליה דהנאת הלוקח הוא ולא הנאת המוכר אבל בזבינא דרמי על אפיה פי׳ שאין רבים קופצים עליה איפכא הוי דאסור למכור דהנאת המוכר הוא ולא הנאת הלוקח ואפ״ה אסור ליקח גזירה אטו למכור ובסחורה בינונית דהנאת שניהם הוא הלוקח והמוכר אסור ליקח ולמכור מדינא בלא גזירה וכל זה כשמוכר ולוקח שוה בשוה וה״ה כשלוקח או מוכר בפחות ממה שהוא שוה או ביותר ממה שהוא שוה נמי אסור משום גזירה וע״ל בסימן רכ״ד ובסי׳ רכ״ו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ו) הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ וְיֵשׁ לוֹ מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד מֻשְׂכָּרִים בָּעִיר, אִם יֵשׁ לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד, אָסוּר. אִם אֵין לוֹ בָּהֶם תְּפִיסַת יָד, מֻתָּר. אֲבָל אִם אָסְרוּ עָלָיו בְּפֵרוּשׁ, חָל הָאִסוּר גַּם עָלָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מט) משנה שם דף מ״ו ע״א
(נ) כאביי שם ע״ב דאפילו בהניח כל שהוא לעצמו ולא שכרו אסור וכ״פ הרמב״ם בפ״י מה״נ וש״פ
(נא) טור בשם ר״ת והביאו הרא״ש אביו שם מהא דערכין המשכיר בית וכו׳ דף כ״א ע״א
(ל) תפיסת יד – פירוש איזה כח בעלמא.
(לא) אם אין לו בהם תפיסת יד מותר – דאינו בכלל נכסיו וכשאסר נכסיו לא היה דעתו על זה המרחץ.
(לז) תפיסת יד – דמקבל (בעיסקא) [בטסקא]. ש״ס. ופירש״י והרא״ש דהיינו שהשוכר קבלו לתת ממנו מס בכל שנה ושנה והר״ן פירש שאינו נוטל חלק ידות בריוח המרחץ אלא נותן לו דבר קצוב בכל שנה. והרמב״ם והסמ״ג מפרשים דהיינו שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ שום שיור וכדאיתא בב״י.
(לח) מותר – לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו.
(לט) אבל אם אסרו בפירוש כו׳ – כתב הפרישה סל״ט דאפילו הי״א והרא״ש דבסעיף שאח״ז מודה הכא כיון שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא וליתא דהא הי״א והרא״ש דלקמן כתבו ליישב הא דאמרינן בש״ס גבי דין דהכא אם אין לו תפיסת יד מותר דאיירי בקונם וכן משמע בתוס׳ ר״פ השותפין והרא״ש דאין חילוק ודעת הר״ן אדרבה להיפך דעל השוכר יכול לאסור וכן כשאוסר אותו על כל אדם שהשוכר בכלל משום דכיון דקונם מפקיע מידי שיעבוד אסתלק ליה שעבודא דשוכר לגמרי אבל לאסור אותו על אחר לאו כל הימנו דכיון דאשתייר ליה שיעבודא דשוכר כשהוא נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר וכן מסיק הריב״ש בתשו׳ סי׳ שנ״ה וכתב שזה נראה נכון.
(כח) אין – דכשאסר נכסיו לא היה דעתו ע״ז המרחץ דאינו בכלל נכסיו ט״ז:
(כז) אבל אם כו׳ – כסברא ראשונה שבס״ז ויתבאר שם וכ״כ ש״ך וכ״ה בתוס׳ שם וש״פ:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ מושכר בעיר אם נשאר לו בו תפיסת יד שמעון אסור בו שהוא בכלל נכסיו ואם נשאר לו בו תפיסת יד שהשוכר פורע עליו ואפילו המס אינו בכלל נכסיו וכשהוא אסר נכסיו על שמעון לא היה דעתו על זה המרחץ אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו.
(לד) ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ מושכר בעיר וכו׳ משנה בפרק השותפין שנדרו (נדרים מז.) המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהם תפיסת יד אסור ובגמרא וכמה תפיסת יד א״ר נחמן למחצה לג׳ ולד׳ אבל בבציר לא אביי אמר אפי׳ בבציר אסיר היכי דמי דשדי דמקבל בטסקא וכתב הרא״ש בפסקיו דהיינו שהשוכר נותן המס של המרחץ ובית הבד והר״ן פי׳ דמקבל בטסקא היינו שאין המשכיר נוטל חלק ידוע בריוח המרחץ אלא השוכר נותן לו דבר קצוב לשנה וכל כה״ג אסתלק ליה בעל המרחץ ממרחצו לגמרי והרמב״ם כתב בפ״ו מהל׳ נדרים ראובן שנאסר עליו הניית שמעון היה לשמעון מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר אם היה לשמעון בהם תפיסת יד כגון שהניח מהם כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפי׳ הניח במרחץ אמבטי אחד ובבית הבד עקל אחד אסור לראובן להכנס לאותה מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל הרי זה מותר עכ״ל וכ״כ סמ״ג נראה שהוא ז״ל מפרש דרב נחמן ה״ק אם שייר בעל המרחץ לעצמו חצי המרחץ או שליש או רביע מיקרי תפיסת יד אבל אם מה ששייר לעצמו הוא בציר מהכי אין לו בהם תפיסת יד מיקרי אביי אומר אפי׳ בבציר מהכי אסור דבכל שהוא ששייר לעצמו בגוף המרחץ או בית הבד אסור ה״ד דשרי דמקבל בטסקא כלומר שאין למשכיר אלא דמי השכירות בלבד ולא נשאר לו בגוף המרחץ ובית הבד שום שיור כלל ופסק כאביי:
(לה) ומה שכתב רבינו אבל אם אסרו בפירוש חל האיסור גם עליו ולכך היה אומר ר״ת המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל האיסור על הבית שהשכיר לו וכו׳ שם על משנה זו דקתני אם יש לו בהם תפיסת יד אסור וכו׳ כתב הרא״ש מכאן הורה ר״ת שהמשכיר בית לחבירו אינו יכול לאוסרו עליו דכיון שלא נשאר למשכיר תפיסת יד בבית אינו יכול לאוסרו עליו וכן משמע בכתובות פרק אע״פ (כתובות נט:) ולקמן בפרק בתרא (נדרים פו.) שדה זו שמשכנתי לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה דמשמע עד שיפדנה אין לו כח להקדישה וקשה דאמרינן בפרק האומר משקלי (ערכין כא.) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ופריך היכי דייר ביה הא במעילה קאי אלמא יכול המשכיר להקדיש אחר שהשכירו הילכך נראה שיכול להקדיש מה שהבית שוה יותר על דמי השכירות והא דאמרינן הכא אין לו בהם תפיסת יד מותר לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו אבל אם אסרו בפירוש חסור א״נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמוה לשיעבודא דשוכר והא דפרק אע״פ מיירי בב״ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שיעבוד והא דערכין מצי משכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזיר לו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ״ל.
ובפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נב.) כתב עוד בזה ובסוף דבריו כתב מתוך זה נ״ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אע״פ שמשכנו או משכירה יכול לאסור חלק שיש בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כל זמן שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומיה ממכר הוא והרי מכר הנאתו אבל בית של ב׳ שותפין אע״פ שאין בו שיעור חלוקה ואינו יכול למונעו ליכנס בו מ״מ ההנאה שלו הוא ויכול לאוסרה עליו כך נ״ל הלכה למעשה עכ״ל כתב עוד הרא״ש על זה בפרק השותפין שנדרו בירושלמי מחלק בין הקדים שכרו ללא הקדים דכשהקדים שכרו אינו ברשות המשכיר כלל ותמיהא לי מה תלוי בהקדמת השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר ובחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עכ״ל והר״ן כתב הרבה בזה וגם הריב״ש כתב בזה בתשובה ואין להאריך כתוב בהגה״מ בפ״ו מה׳ נדרים מכאן דקדק ר״ת שבית שאול אין המשאיל יכול לאוסרו כל ימי שאלתו והורה רבינו שמשון על קהל שהיה להם תיבה שמניחין בה העישור ואסר א׳ מהם חלקו והתיר להם עכ״ל והרשב״א כתב בתשובה על המשכיר בית לחבירו ר״ת ומורי ה״ר יונה והרב בעל העיטור נראה הסכמתם שאינו יכול לאסור ודעתי גם כן נוטה לזה אלא שמגדולי המורים יש שאסרו וראוי להחמיר כדברי האוסרין ע״כ ובתשובה להרמב״ן סי׳ רמ״ב כתוב שדעתו נוטה לדעת ר״ת וכתב עוד אבל שוכר נ״ל דיכול לאסור דהא פירות שלו הם ואוסר פירותיו על אחרים וכתב עוד שם דממשכן דינו כמשכיר ונראה מדבריו דבעל משכונא דינו כשוכר כתב הרא״ש בתשובה כלל י״ב הנותן טבלא לאומן לצייר ציורים ששוחקים עליהן ואסרה על בעלה אחר שציירה קודם שפרעו כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף כלום ואין לו כח לאסור הכלי ואפי׳ אם היה האומן קונה בשבח כלי היינו שיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותיקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא נוי בסמנים ואין בהם ממש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לח) פורע עליו אפי׳ המס כצ״ל:
(כא) ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ וכו׳ משנה וגמרא פרק השותפין (נדרים מ״ו). ומ״ש אבל אם אסרו עליו בפירוש וכו׳ ולכך היה אומר ר״ת וכו׳ כל זה מבואר בפסקי הרא״ש פרק השותפין ומביאו ב״י וע״ש. ומ״ש די״א מחלקין בין אוסרו בל׳ קונם לאוסרו בל׳ הקדש ממש ג״ז כתוב שם בפסקי הרא״ש והטעם דבמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שיעבוד דשוכר דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעים מידי שיעבוד משא״כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שיעבוד דשוכר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ז) הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר כָּךְ הִדִּיר הַשּׂוֹכֵר מִנְּכָסָיו, לֹא חָל אִסוּר עַל הַבַּיִת שֶׁהִשְׂכִּיר לוֹ. וְאִם פֵּרֵשׁ הַבַּיִת בְּפֵרוּשׁ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחָלָה הָאִסוּר גַּם עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם פֵּרְשׁוּ בְּפֵרוּשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל לְאָסְרוֹ בִּלְשׁוֹן קוּנָם, אִם לֹא בִּלְשׁוֹן הֶקְדֵּשׁ מַמָּשׁ. וְשׂוֹכֵר יָכוֹל לְאָסְרוֹ, דְּהָא פֵּירוֹתָיו הֵם. וּמְמַשְׁכֵּן דִּינוֹ כְּמַשְׂכִּיר, וּבַעַל מַשְׁכּוֹנָא דִּינוֹ כְּשׂוֹכֵר. {הַגָּה: הַמַּשְׁאִיל בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, אֵין יָכוֹל לְאָסְרוֹ עָלָיו כָּל זְמַן הַשְׁאָלָה (הַגָּהַת מיי׳ פ״ו). וְהַשּׁוֹאֵל יָכוֹל לְאָסְרוֹ עַל אַחֵר כָּל זְמַן הַשְּׁאֵלָה, דִּכְדִידֵהּ דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן זֶה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).}
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(נב) שם בשם ר״ת לתירוצא קמא
(נג) טור בשם י״א וכ״פ הרא״ש בפ״ד דב״ק בפסקיו שם וכתירוץ הב׳ של ר״ת מטעם דשכירות ליומא ממכר הוא אבל ההקדש חל על גוף הקרקע
(נד) בתשובות להרמב״ן סי׳ רמ״ב
(לב) יש אומרים שחלה האיסור גם עליו – אע״פ שהוא משועבד להשוכר מכל מקום אמרינן בגמרא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וקונם כהקדש דמי ויש אומרים השני ס״ל דקונם אינו בכלל הקדש ואינו מפקיע השעבוד שיש להשוכר עליו אף על פי שאסר המשכיר בפי׳ ונראה דלדידן אפי׳ אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא״ש בתשו׳ כלל י״ג והאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה כו׳.
(לג) אינו יכול לאסרו עליו – זהו דעת ר״ת בבית יוסף ומשמע אפילו בפירוש והיינו כיש אומרים השני דבסמוך והא דכתב הטור דעת יש אומרים הראשון בשם ר״ת היינו רישא לחוד דהמשכיר בית לחבירו כו׳ לא חל איסור על הבית אבל מה דסיים אחר כך ואם פירש כו׳ אין זה דעת ר״ת דאל״כ קשה מהכא דברי ר״ת אהדדי ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא לי״א הראשון דבפי׳ יכול לאסור וממילא גם כאן בשאלה יכול לאסור בפירוש.
(מ) המשכיר בית לחברו – ואין לו בו תפיסת יד.
(מא) לא חל – לפי שאין דעתו על מה שהשכיר ונסתלק ממנו.
(מב) י״א כו׳ – סברא זו כתב הטור בשם ר״ת ושמסקנת הרא״ש כסברא האחרונה נראה שהבין שמ״ש הרא״ש בפ׳ השותפין מכאן הורה ר״ת כו׳ עד אבל אם אסרוהו בפירוש אסור הכל הוא מדברי ר״ת ומ״ש אח״כ א״נ יש לחלק כו׳ הוא מסקנת הרא״ש והא ודאי ליתא מכמה הוכחות למעיין בהרא״ש ואין להאריך אלא הדבר פשוט הוא דדעת ר״ת דאפי׳ אוסרו בפירוש אינו יכול לאסור בקונם וקשה והא אמרינן בערכין כו׳ עד סוף הענין הוא הכל מדברי הרא״ש ואדרבה מסקנת הרא״ש הוא דעת ר״ת וכ״כ התוספות והר״ן בשם ר״ת להדיא גם בתשו׳ הריב״ש ר״ס שנ״ה שכתב השואל בנדרים פ׳ השותפין כתב הרא״ש בשם ר״ת דבפירוש אסור והרא״ש הסכים דאפילו פירש מותר בקונם אבל לא בהקדש כו׳ נראה דהשואל נמשך לדברי הטור ולא דק גם הריב״ש השיב לו שם מ״ש אתה בשם ר״ת כ״כ התוס׳ ור״ת ז״ל תירץ בע״א וחילק בין קונם להקדש דבקונם יכול לאסור כו׳ עיין שם ותימה שלא השגיח שום א׳ ממפרשי הטור בזה.
(מג) וי״א שאפי׳ כו׳ – כתב הב״ח הטעם דהמקדיש את הבית ממש אלים כח הקדש להפקיע מידי שעבודא דשוכר דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד משא״כ באיסור קונם בעלמא דאינו הקדש ממש דלא מפקיע מידי שעבוד דשוכר עכ״ל וכיוצא בזה כתב הפרישה ולא ביארו על נכון דהא אמרינן בכתובות פ׳ אע״פ דף נ״ט ע״ב ופ״ב דנדרים קונמות כקדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד ולא קדושת דמים (וכמ״ש בח״מ ס״ס קט״ז ע״ש) וכמו שפירש״י בכתובות ונדרים שם דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד כגון שהיה לו שור והקדישו דה״ל ראוי לגבי מזבח אבל לא קדושת דמים דבדק הבית וכן כתב הרשב״א בחדושיו בפ׳ השולח וכתב שכן הסכמת הגאונים וכ״ד הר״ן וכ״כ הריב״ש בתשובה סימן שנ״ה שכן הסכימו האחרונים ודחו דברי ר״ת דסובר דאף קדושת דמים בזמן הזה מפקיע מידי שיעבוד וכן כתב בתשו׳ הרשב״א סימן תשמ״ב המקדיש בזמן הזה אינו מפקיע מידי שעבוד דאינו קדושת הגוף דסתם הקדש הוה לעניים עכ״ל וכן כתב הבית יוסף לקמן ס״ס רנ״ט בשם תשובת הרמב״ן סימן רס״ט וכן דעת הרא״ש במסקנא בפ׳ השותפין וז״ל א״נ יש לחלק דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההיא דערכין והא דקאמר הכא דמותר (כשאין לו תפיסת יד) משום דאסרו בקונם באלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר והך דפ׳ אף על פי (במשכן לו שדה) מיירי בב״ח וקדושת דמים לא מפקיע מידי שעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים והא דערכין מצי המשכיר להקדיש משום דסופו לחזור אליו אבל גבי חוב שלא תחזור אליו עד שיפרע חובו לא מצי מקדיש עכ״ל דמה שכתב דבהקדש ממש מצי להקדיש כי ההוא דערכין היינו אותו חלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות דסתמא דמלתא הוא שוה יותר אבל אותו חלק שיש לשוכר בו אינו יכול להקדיש דכיון דלחלקו משועבד אין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מיהו כיון דהקדש והשוכר שותפין אסור לדור בו וכדכתב הרא״ש לעיל מיניה בסמוך ומה שכתב והא דקאמר הכא דמותר משום דאסרו בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודא היינו דאלמיה לשעבודא דיכול לדור בו ואפי׳ חלקו השוה יותר אינו יכול להקדיש וכן מוכח בתוספות שם שכתבו וז״ל אי נמי יש לחלק דודאי בהקדש גמור דאסור לכ״ע דודאי מקדיש המשכיר ובשמעתין דקאמר מותר מיירי שאסר בקונם בעלמא ואלומי אלמיה לשעבודיה דשוכר וההוא דאף על פי דלא קדשה מיירי שאסר בקונם בעלמא אבל אם הקדישה הקדש גמור חל ההקדש אם שוה השדה יותר על החוב עכ״ל וכן כתב הרא״ש פרק שור שנגח את הפרה להדיא וז״ל בין ממשכן ובין משכיר יכולין להקדיש מה שיש להן בבית יותר מן הממושכן והמושכר אבל חלקם אינם יכולין להקדיש מידי דהוי אלוה שאינו יכול להקדיש נכסים המשועבדים למלוה וכ״ש אלו שכבר זכו בחלקם ומקדיש שדה הממושכנת תמכר והמותר קדוש והא דאמרי׳ בכתובות (פרק אף על פי) לכשאפדנה תקדש (ומקמי הכי לא קדיש) משום דבעי לאקדושי כולה וכן המקדיש בית מושכר ימכר ויקח השוכר חלקו והמותר קדיש הלכך פריך היכי מצי דייר בה שהרי הוא משתמש בכל הבית ואף בחלקו של הקדש ומתוך זה נ״ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע אף על פי שמשכנו או משכירו יכול לאסור חלק שיש לו בו אבל איסור הנאה שאין חל על גוף הקרקע אלא אוסר הנאתו על הדר בו כ״ז שהוא שכור ביד אחרים אין ההנאה שלו דשכירות ליומא ממכר הוא והרי מכר הנאתו כן נראה לי הלכה למעשה עכ״ל והיינו טעמא די״א אלו דבקונס אינו יכול לאסור כי אם בהקדש ממש כיון שאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע וכן כ׳ בעט״ז טעם זה ומתוך דברי הרא״ש אלו נתבאר שסובר כדעת הרמב״ן והמחבר שאין חילוק בין משכנתא לשכירות ודלא כמ״ש במסקנא בהשותפין וכן מוכח דעת התוספ׳ בכתובות פ׳ אף על פי ודלא כיש מחלקין כן בתוס׳ בערכין (דף כ״א ע״א) ובנדרים שם וכן נראה דעת הר״ן וכן נראה דעת רבינו ירוחם ני״ט ח״א וכן מוכח דעת הר״ר יונה והרשב״א שהביא שם וכן מוכח דעת הסמ״ג לאוין רמ״ב דף ע״ב ע״א וכן עיקר גם נתבאר לך מדברי הרא״ש אלו דאפילו בקונם כללי דהיינו שאוסר לכ״ע אינו יכול לאסור כיון דאין איסור הנאה חל על גוף הקרקע ודלא כמו שכתב הר״ן והריב״ש שם בשם ר״ת דמחלק בהכי וס״ל דקונם כללי כיון דדמי להקדש מפקיע מידי שעבוד וכן נראה מדברי הט״ו שאין לחלק בזה. ולענין דינא נראין דברי הר״ן והריב״ש שהבאתי בס״ק ל״ח נכונים ואע״פ שמדברי התו׳ דנדרים ושאר דוכתי נראה שאין לחלק בזה מכל מקום למקצת שינויי דתוספ׳ שרי בקונם בכל ענין וגם להרא״ש וטור מותר בקונם בכל ענין א״כ אפילו תימא להחמיר מ״מ כשאוסר על אחר כדאי הם רוב הפוסקים והר״ן והריב״ש לסמוך עליהם כיון שאינו אוסר על השוכר אם כן המדיר מהשוכר הוא נהנה כן נ״ל אבל בלאו הכי יש להחמיר בקונם אפי׳ אסר נכסיו המשועבדים למלוה וכדעת הר״ן והפוסקים דקונם כקדושת הגוף דמי ומפקיע מידי שעבוד ומיהו כתב הר״ן בכתובות ס״פ אף על פי ומיהו נראין הדברים דמשמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה ומביאו בית יוסף ס״ס זה ועיין בח״מ ס״ס קי״ז.
(מד) אם לא בלשון הקדש ממש – אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו וכן במשכונא דוקא כששוה יותר מהחוב אבל כשאין שוה יותר וכ״ש אם אין לבעל חוב מקום לגבות את חובו אלא מזו אינו יכול להקדיש דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כמו שנתבאר בס״ק שלפני זה והמחבר קיצר בדבר.
(מה) בלשון הקדש – משמע דבהקדש לכ״ע יכול לאסור וגם בב״י לא הביא מי שחולק ע״ז אבל רבינו ירוחם כתב בני״ט ח״א בשם הרשב״א והר״ר יונה דבין בשכירות בין במשכונא אינו יכול להקדיש אפילו שוה יותר ודוקא המשכיר לו בית זה אבל המשכיר לו בית סתם יכול להקדישו ויתן לו בית אחר וכ״ד הר״ן פרק השותפין וכ״כ הריב״ש סימן שנ״ה שכן הסכימו האחרונים וכן נ״ל ראיה מהירושלמי דפ׳ מקום שנהגו דגרסינן התם תני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל בזמן שהקדים לו שכרו ה״ז דר בתוכו חנם ע״כ והתוס׳ והרא״ש בנדרים הבינו שהירושלמי מחלק דכשלא הקדים לו שכרו יוכל להקדישו וכשהקדים לו שכרו אינו יכול להקדיש שאינו ברשות המשכיר כלל ולכך כתב הרא״ש על הירושלמי ותמיה לי מה תלוי בהקדמות השכירות דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה עד כאן לשונו ותימה לפי הבנתם היאך קאמר אימתי כשלא הקדים לו שכרו הוי הקדש וכיון דהוי הקדש היכי מצי דייר בה כדפריך בערכין (ד׳ כ״א ע״א) במעילה קאי ועוד מאי ענין דר בתוכו חנם דקאמר (ואולי גירסא אחרת היתה להם בירושלמי כמו שהביאו התוס׳ דערכין דף כ״א ל׳ הירושלמי בסגנון אחר ומכל מקום אף ל׳ הירושלמי שהביאו שם יש לפרשו כפי׳ מיהו בסמ״ג מביא גירסת הירושלמי וכמ״ש ומביא ג״כ ראיה ממנו ומחלק ג״כ בין הקדים השכר ללא הקדים השכר לענין אי הוי הקדש וליתא אלא כדפירשתי) אלא אדרבה הירושלמי בין ברישא ובין בסיפא מיירי שנקנה לו הבית להשוכר וכוונתו דל״ת דברייתא מיירי אפילו כשהקדים לו שכר מעלה שכר להקדש דהקדש מפקיע מידי שעבוד דהא ליתא אלא אינו יכול להקדישו כיון שהשכירו והלכך כשלא הקדים שכרו הוא דמעלה שכר להקדש דנהי דזה דר בתוכו משום שאינו יכול להקדישו להפקיע שעבודו דשוכר מכל מקום שכרו שלו המגיע לו יכול להקדיש אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו חנם שהרי כבר נתן לו שכרו ושוב אינו יכול להפקיעו שיצטרך להעלות שכר להקדש וכן משמע בריב״ש סי׳ שנ״ה להדיא כדפי׳ וז״ל אבל אם השכיר לו בית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו עכ״ל וכן כתבו התוספות דערכין והריב״ש שם בשם התוספתא דהמשכיר אינו יכול להקדיש וההיא דש״ס דילן בערכין יש לאוקמא בבית סתם כמו שכתבו רבינו ירוחם והר״ן והריב״ש עוד נראה לי דיש לומר דמיירי ביש למשכיר תפיסת יד בו ואין להקשות מנ״ל לש״ס להקשות יש לו׳ דלישנא דוהקדישו משמע ליה דחל ההקדש ולהכי פריך וכיון דהקדישו היכי מצי דייר בו וכן כתב הרב לקמן סי׳ רכ״ח ס״ז אם יש לו משכון ויש אומרים שאפילו המותר אינו יכול להקדיש והוא מדברי רבינו ירוחם ני״ט דלעיל ותימה שסתם כאן דיכול להקדיש וצ״ע.
(מו) ושוכר יכול כו׳ – כן כתב הבית יוסף בשם תשובת הרמב״ן ושוכר נ״ל דיכול לאסור כו׳ והוא תוספתא ערוכה הביאוה התוספות בערכין דף כ״א ע״א ע״ש.
(מז) המשאיל כו׳ – כלומר וכן המשאיל שוה למשכיר בכל ענין שנתבאר וכן משמע בעט״ז וכן משמע בהגמי״י שם שכתב על דין דמשכיר מכאן דקדק ר״ת דהמשאיל כו׳.
(כט) הקדש – כתב הש״ך משמע דבהקדש לכ״ע יכול לאסור ותימה דלקמן סי׳ רנ״ח ס״ז כתב הרב אם יש לו משכון י״א שאפי׳ המותר א״י להקדיש וכאן סתם דיכול להקדיש וצ״ע וכתב הט״ז ולענין הלכה ראוי לחוש לחומרא דבפי׳ יכול לאסור אבל הש״ך כתב דלאו כל כמיניה לאסור אותו על אחר וסיים ומיהו כ׳ הר״ן נראים הדברים דמ״מ היו משמתינן ליה עד דאיתשיל אנדריה וע״ש בהש״ך שמאריך בדין זה וכתב עוד דגם אינו יכול להקדיש אלא אותו החלק שיש לו בבית השוה יותר מדמי השכירות אבל כשאינו שוה יותר אינו יכול להקדיש והט״ז כתב ונראה דלדידן אפי׳ אמר הקדש אינו מפקיע שהרי כתב הרא״ש דהאידנא כל הקדש שלנו חולין הוא שאינו אלא צדקה וכו׳:
(כח) המשכיר כו׳ – כ״כ תוס׳ בנדרים שם בשם ר״ת והוכיחו מהנ״ל בסעיף שקדם ודחו סברתו דוקא משום שלא אסרו בפירוש לא היה דעתו על מה שהשכיר משא״כ באסרו בפירוש וכמ״ש בערכין כ״א א׳ היכי מצי דייר כו׳ וזהו מ״ש כאן ובסעיף שקדם ואם פירש כו׳ והקשו מהא דפ׳ אע״פ (נ״ט ב׳) דאמרינן דווקא לכשאפדנה תקדש ותירצו דוקא יותר על דמי השכירות יכול להקדיש וכה״ג ההיא דערכין דא״י לדור משום חלק ההקדש וההיא דאע״פ כנגד החוב וכן תירצו בערכין שם ובכתובות שם וכ״כ הרא״ש בנדרים שם וכן הר״נ. עוד תירצו בנדרים שם דבהקדש גמור דוקא יכול לאסור היותר על החוב משא״כ בקונם וכן תירצו ג״כ בכתובות שם דבכה״ג אתי ההיא דכתובות ובזה ניחא מש״ש א׳ ומי איכא מידי דאלו כו׳ ועוד כיון דאינו על גוף השדה הוי כקונם ותי׳ זה כתב הר״נ ג״כ בשם ר״ת דוקא בהקדש או קונם כללי דדמיא להקדש אבל לא בקונם פרטי דדוקא הקדש מפקיע מידי שעבוד משא״כ בקונמות דאלמוה רבנן לשעבודיה כמ״ש בכתובות ועתוס׳ שם ד״ה קונמות וא״ת כו׳ וא״ת כו׳ וכ״כ ריב״ש סי׳ שנ״ה וכתב דר״ת אזיל לשיטתו דס״ל דאף הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד כמ״ש (תוס׳) בב״ק ל״ג ב׳ ד״ה משום וש״מ אבל כל האחרונים דחו דבריו וס״ל כרש״י דדוקא קדושת הגוף מפקיע וכמ״ש בח״מ ס״ס קי״ז ע״ש. עוד תירצו בנדרים שם לחלק בין בע״ח דאין סופו לחזור אליו למשכיר דסופו לחזור אליו וכ״כ בב״ק נ״א ב׳ אף שבערכין סתרו זה הסברא וכ״כ הרא״ש בנדרים שם אלא שהרכיב ב׳ התירוצים אלו יחד הא דכתובות שם משום דבבע״ח והא דנדרים לאו משום דלא אסרו בפירוש אלא משום דקונם הוא. אבל בב״ק שם כתב לחלק בין ההיא דערכין לההיא דכתובות כתי׳ הזה בין בע״ה למשכיר וההיא דנדרים משום דלא אסרו בפירוש ודחה בזה סברת ריצב״א דס״ל כר״ת כנ״ל ואח״כ כתב תי׳ הראשון הנ״ל לחלק בין שכנגד השכירות להמותר ופריך בערכין היכי מצי דייר משום חלק הקדש וכתב ומתוך זה נ״ל דבהקדש שחל על גוף הקרקע יכול לאסור חלק שיש בו משא״כ באוסר הנאתו ובזה מיתרצא ההיא דנדרים אבל בית של שני שותפין דאמרינן שם דאוסרין זע״ז משום דהנאה שלו כנ״ל להלכה למעשה ע״ש וז״ש וי״א שאפי׳ פירשו כו׳. עוד תירצו בנדרים שם לחלק בין הקדים לו שכרו או לא וכ״כ בערכין שם והביאו ראיה מתוספתא פ״ה דב״מ ומירושלמי דפ״ד דפסחים ע״ש וכ״כ הר״נ בשם אחרים אבל הריב״ש שם כתב דהירושלמי מחלק אם הקדים דר בחנם וא״ל נותן להקדש. והר״נ כתב דההיא דערכין בשוכר בית סתם משא״כ ההיא דכתובות שם והטעם דאין קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וכתב אלא ההיא דנדרים קשה דהא קונמות קדושת הגוף הוא כמ״ש בכתובות שם וכתב תי׳ ר״ת לחלק בין הקדש וקונם כללי לקונם פרטי ותי׳ הנ״ל בין הקדים ללא הקדים וכתב דעל הכל קשה מתני׳ דהשותפין אוסרין זע״ז דהא קונם פרטי הוא וכהקדים דמי אלא צ״ל כתי׳ הראשון של תוס׳ דההיא דמודר הנאה במשכיר שאין דעתו לאסרו כי לא פירש ואחרים תי׳ דההיא שכירות לאו שכירות גמור היא דמקבל בטסקא כו׳ אבל הוא כתב דודאי המשכיר יכול לאסור על השוכר אפי׳ הקדים לו שכרו דקונמות מפקיע מידי שעבוד בין אסרו אכ״ע בין על השוכר לבד אבל על אחר אין יכול לאסור דהא המודר אינו נהנה מן המשכיר אלא מן השוכר וכל דבריו כתב הריב״ש שם והסכים לדברי הר״ן:
(כט) ושוכר כו׳ – תוספתא בפ״ח דב״מ עמד השוכר והקדישה ה״ז מקודשת עד שתצא מרשותו כו׳ והביאו תוספות בערכין שם וע״ש:
(ל) וממשכן כו׳ ובעל כו׳ – ר״ל לא כתי׳ הנ״ל שמחלק בין בע״ה למשכיר וע״ל סי׳ הג״ה ס״ז בהג״ה:
(לא) המשאיל כו׳ והשואל כו׳ – ר״ל ג״כ כמו משכיר ושוכר וע״ש:
(ח) (שם ט״ז ס״ק ל״ב) אפילו אמר הקדש אינו מפקיע. נלע״ד פשוט דמ״מ בקונם מפקיע דגם לדידן קונם קדושת הגוף כיון דאוסרו בהנאה ואין חילוק בין קונם דהש״ס לקונם שלנו ודלא כמו שראיתי בספר אשל אברהם להרב בעל פורת יוסף (סי׳ קנ״ג סקל״ט):
(ט) (שם ש״ך ס״ק מ״ג) היינו אותו חלק שיש לו בבית. לענ״ד אינו כן דזהו החילוק שבתירוץ הא׳ ולזה אין צריך לחלק בין שכירות לחוב דהא בכתובות מיירי כשיעור החוב אף דהדבר ברור דבתירוץ הב׳ ס״ל חילוק אחר דבערוכין מצי לחפקיע ממ״ש דק״ד אינו מפקיע מידי שעבוד היינו רק שעבוד חוב דלא יחזיר לו ממילא אבל שכירות דמעצמו יחזיר לו גם ק״ד מפקיע:
(ב) ושוכר יכול לאוסרו – [עש״ך ס״ק מ״ו ועיין בתשובת חתם סופר סימן רכ״ה שהביא דמהרש״ל ביש״ש פ״ה דב״ק סימן ל״ד שדא ביה נרגא ממתני׳ דערכין כ״ט וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל אם לא פירש בהדיא שמקדיש הנאה שיש לו באותו בית והוא ז״ל האריך לתמוה עליו ומסיק דאין ספק שיכול להקדישו סתם ומוקדש עד זמן תשלום שכירות ושם האריך בענין רוב בתי כנסיות שבמדינתו שהיא רק מושכרת להקהילה משר העיר דיש עליהן כל קדושת בהכ״נ כל משך זמן שכירותן ע״ש]:
ולכך היה אומר ר״ת המשכיר בית לחבירו ואח״כ הדיר השוכר מנכסיו לא חל האיסור על הבית שהשכיר לו ואם פירש הבית בפירוש חל גם האיסור עליו וי״א שאפילו אם פירשו בפירוש אינו יכול לאוסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לט) וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול כו׳ דכיון שאינו ל׳ הקדש ממש הוא אלמוהו כח דשוכר אבל בבבא קמייתא שאינו אוסר המרחץ על השוכר אלא על שמעון דעלמא גם הי״א והרא״ש מודים נ״ל וכן משמע בש״ע: (שמעון מודר הנאה ממני האי מודר צריך לנקוד במלאפו״ם ור״ל שמעון נידר ממנו עכ״ה):
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ח) הַנּוֹתֵן טַבְלָא לְאֻמָּן לְצַיֵּר, וַאֲסָרָהּ עַל בַּעֲלָהּ אַחַר שֶׁצִּיְּרָהּ, קֹדֶם שֶׁפְּרָעוֹ, מֻתֶּרֶת. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, יָכוֹל הַמַּדִּיר לוֹמַר לַחֶנְוָנִי: פְּלוֹנִי מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, וְהַחֶנְוָנִי נוֹתֵן לוֹ וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל מֵהַמַּדִּיר, אִם יִרְצֶה הַמַּדִּיר לְפָרְעוֹ. {אֲבָל אֵינוֹ מְחֻיָּב לְפָרְעוֹ.} וְכֵן אִם הָיָה לַמֻּדָּר בַּיִת לִבְנוֹת, גָּדֵר לִגְדֹּר, שָׂדֶה לִקְצֹר, יָכוֹל לוֹמַר לַפּוֹעֲלִים: פְּלוֹנִי מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה, הֵם עוֹשִׂים עִמּוֹ וּבָאִים וְנוֹטְלִין שָׂכָר מֵהַמַּדִּיר, אִם יִרְצֶה הַמַּדִּיר לְפָרְעָם. וְכֵן מֻתָּר לוֹמַר: כָּל הַזָּן לִפְלוֹנִי אוֹ עוֹשֶׂה עִמּוֹ, אֵינוֹ מַפְסִיד. אֲבָל אָסוּר לוֹמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יָזוּן לִפְלוֹנִי, דְּכֵיוָן שֶׁהוּא לְשׁוֹן צִוּוּי הָוֵי כִּשְׁלוּחוֹ. וְכֵן אָסוּר לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: אִם תָּזוּן לִפְלוֹנִי לֹא תַּפְסִיד, דְּכֵיוָן שֶׁאוֹמֵר כֵּן לְיָחִיד נִרְאֶה כִּשְׁלוּחוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(נה) הרא״ש בתשובה כלל י״ב סי׳ י׳ ומפרש שם משום דאין אומן קונה בשבת כלי ועוד דצייר בסימנים ואין בהם ממש
(נו) משנה נדרים דף מ״ג ע״א וכפירוש הרא״ש דאורחא דמלתא נקט ואין לו מה יאכל
(נז) כפי׳ הרא״ש והר״ן שם דאי הוה מחייב מדינא אלמא שליחותיה קא עביד ואסור
(נח) שם במשנה
(נט) מסקנת הגמרא כתובות דף ע׳ ע״ב
(ס) ממשמעות הגמרא שם
(סא) טור בשם הרשב״א וכ״כ שם התוספות והרא״ש והר״ן
(לד) קודם שפרעו מותרת – דאפילו אם נאמר אומן קונה בשבח כלי היינו ביש ממשות כגון עצים ועשאן כלי אבל האי אומן לא עשה אלא מצייר בסמנים לחוד ואין בהם ממש כן כתב הרא״ש בתשובה הביאו בית יוסף.
(לה) המודר הנאה מחבירו יכול המדיר כו׳ – בגמ׳ איתא דאין לו למודר מה יאכל וכתבו הרא״ש והטור דלאו דוקא אלא ה״ה אם יש לו הרבה לאכול.
(לו) אם ירצה המדיר לפורעו – כן כתב הרא״ש והר״ן מטעמא דאם הוא חייב לשלם מן הדין הוה שלוחו ומהנה ליה ואסיר ודבר ברור דגם בדין דאומר כל הזן אינו מפסיד דאין הדין דחייב לשלם דגם שם יש הוכחה זו דאין שייכות תשלומין אלא א״כ הוה שלוחו דאם לא כן יאמר לאו בעל דברים דידי את ולא הוצרך בעל הש״ע לכתבו שם דסמך על מה שכתב בשני בבות הראשונות וא״ל לא היה לו לכתבו אלא בבבא ראשונה לחוד וכלשון הטור באמת י״ל דרצה להורות שלא נטעה במה שכתב הטור וחוזרין ונוטלין שכרן היינו בדרך חיוב קמ״ל דה״ק שיש היתר ליטול שכר אם ירצה ובכל מקום ההיתר הוא דוקא מחמת שאינו חייב לשלם מדינא וכן כתב בלבוש סי׳ רל״ה באומר כל הזן אינו מפסיד דאין צריך לשלם רק אם ירצה אלא דבפרישה חלק עליו כאן ובסימן רל״ה ואמר דאין שייך שליחות אלא במדבר עם היחיד אבל במדבר עם רבים כל הזן וכו׳ אין שם שליחות ומכל מקום חייב לשלם מן הדין ונראה דלא דק כלל בזה דהא בגמרא פרק המדיר דף ע׳ אמרינן לא מבעיא באומר כל הזן אינו מפסיד פשיטא דמותר אלא אפילו אומר לחנוני איני יודע מה אעשה דכיון דלדידיה אומר הוה אמינא דשלוחו הוא קמ״ל דאפילו הכי מותר ואם איתא דבכל הזן אינו מפסיד צריך לשלם לו מן הדין ואפ״ה מותר מה שאין כן באומר לחנוני דאין היתר אלא מחמת שאינו צריך לשלם לו הרי רבותא גדולה היא בכל הזן אינו מפסיד ולמה עשה התלמוד ממנו לא מבעיא ומלבד כל הנ״ל אין שום התחלה לו׳ שלא יהיה שלוחו ויכול להוציא ממנו מעות דהא הוה כפורע חובו של חבירו שאין צריך לשלם לו כנזכר סי׳ קכ״ח בח״מ ועיקר איסור והיתר דכאן תלוי בחיוב ופטור לשלם לו ועל כן דברי הפרישה בזה אינם הלכה כלל.
(לז) כל השומע קולי יזון לפלוני – כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד כיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו. ובפרישה כתוב שגם כאן צ״ל לא יפסיד ולא נראה כן.
(לח) נראה כשלוחו – פי׳ וצריך לשלם לו מן הדין.
(מח) הנותן טבלא כו׳ מותרת – כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי הרי אין לו בגוף הכלי כלום ואין בו כח לאסור הכלי ואפילו היה אומן קונה בשבח כלי היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה האומן אלא צייר בסימנים ואין בהם ממש עכ״ל הרא״ש ועיין בח״מ סי׳ ש״ו כתבו הט״ו דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי ועיין בסמ״ע שם ס״ק ו׳.
(מט) אבל אינו מחוייב לפרעו – דא״כ ה״ל שלוחו והיה חבירו אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמלתא נקט. טור והרא״ש וכ׳ בתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ קט״ז דף קנ״ב ע״ג רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פלוני לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע״פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ועיין שם.
(נ) וכן מותר לומר כל הון – כתב הפרישה נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך לשון שליחות בלשון רבים וע״ל סימן רל״ה.
(נא) כל הזן כו׳ – כתב הב״ח דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד אם תזון כו׳ ע״ש וע״ל סימן רל״ה ס״ס ב׳.
(ל) מותרת – כיון דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי ואפי׳ היה קונה היינו כשיש ממשות בשבח כגון שנתן לו עצים ותקן כלי אבל הכא לא עשה כלום רק צייר בסמנים ואין בהם ממש עכ״ל הרא״ש ועיין בח״מ סי׳ ש״ו ובסמ״ע שם ס״ק ו׳:
(לא) אעשה – וה״ה נמי אם יש לחבירו הרבה לאכול דשרי אלא דאורחא דמילתא נקט טור והרא״ש וכתב בתשובת מבי״ט רב שנדר מנכסי פלוני או איפכא יכול אותו פ׳ לתת צדקותיו ונדבותיו ליד גבאי הקהל אע״פ שגבאי הקהל יתנו להרב מכיס הקהל אשר שם מעורב נדבת אותו פלוני ש״ך (ראובן אסר הנאתו על שמעון וקבל עליו שלא ישא ויתן עמו שום מו״מ של הנאה ושמעון השתיף עם לוי וכל מה שהרויח חולק עם לוי אסור לראובן לישא וליתן עם לוי שכל מה שקנה לוי קנה שמעון כ״ג בשם הראנ״ח כ״י מי שאסר נכסיו על פלוני יוכל להנהותו מנכסי אחרים מבי״ט ח״ג סי׳ קט״ז וקל״ט):
(לב) הזן – כתב הב״ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו׳ שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון וכתב בפרישה דבדין זה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו וע״ל סי׳ רל״ה ס״ס ב׳:
(לג) קולי – כ׳ הט״ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה:
(לב) הנותן כו׳ – דאין אומן קונה בשבח כלי כמ״ש בפ״ט דב״ק (צ״ט) וכמ״ש בח״מ סי׳ ש״ז ס״ב ואף להחולקין מ״מ סמנין אין בהן ממש וא״י לאסור כמ״ש בספ״א דנדרים וש״מ וכה״ג אפי׳ מדרבנן ליכא:
(לג) אבל אינו כו׳ – עבה״ג וכמש״ש ל״ג א׳ מאן תנא כו׳:
(לד) אבל אסור כו׳ – שם והתנן מי כו׳ הכי השתא כו׳:
(לה) וכן אסור כו׳ – ממש״ש לא מיבעיא כו׳ ואם איתא אכתי י״ל ביחיד. תוס׳ שם ד״ה באומר כו׳:
(י) (ש״ך ס״ק מ״ח) אבל הכא לא עשה האומן אלא כו׳. ע׳ בת׳ בני יעקב (סי׳ ג׳):
(יא) (שם ס״ק נ׳) דבזה צריך ליתן לו. להדיא כתב הר״ן והרא״ה (ר״פ המדיר) דאינו חייב לשלם גם הש״ך בעצמו כתב כן כחוה״מ (סי׳ קכ״ט סק״ו):
(ג) מה אעשה – עבה״ט ומ״ש בשם תשובת מבי״ט רב שנדר כו׳ עיין בזה בתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ ה׳ שכתב דבתשובת הרשב״ץ ז״ל ח״א סימן קל״ח השיב בזה לאיסור ומהרי״ט האריך לחלוק עליו ועיין בתשו׳ יריעות האוהל סימן י״ב שהאריך בזה וסתר דברי מהרי״ט ז״ל והעלה גם כן לאיסור כדברי הרשב״ץ ז״ל ע״ש:
ראובן שאסר נכסיו על שמעון ואין לו לשמעון מה יאכל יכול ראובן לומר לחנוני שמעון מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והחנוני יתן לו וחוזר ונוטל מראובן אם ירצה ליתן לו אבל אינו חייב ליתן לחנוני מה שנתן לשמעון בשביל שאמר לו כן דא״כ הו״ל שלוחו והיה שמעון אסור בו וה״ה נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי.
היה ביתו לבנות וגדרו לגדור ושדהו לקצור הולך אצל פועלים ואומר להם איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והן עושין אצלו וחוזרים ונוטלין שכרם מזה וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני דכיון שהוא לשון צווי הוי כשלוחו ורשב״ם כתב דאפילו אם אמר אם תזון לפלוני לא תפסיד נמי אסור אף על פי שאינו לשון צווי דכיון שאומר ליחיד נראה כשלוחו אבל כשאומר כל הזן לרבים אינו מייחד שום אדם להיות שלוחו.
(לו) ראובן שאסר נכסיו על שמעון ואין לשמעון מה יאכל יכול ראובן לומר לחנוני וכו׳ עד וחוזר ונוטל מראובן משנה ס״פ אין בין המודר (נדרים מג.):
(לז) ומה שכתב אם ירצה ליתן לו אבל אינו חייב ליתן לחנוני מה שנתן לשמעון וכו׳ עד והיה שמעון אסור בו כ״כ שם הרא״ש והר״ן דמתני׳ דקתני חוזר ונוטל מזה ע״כ לאו למימרא שיהא חייב לשלם לו דא״כ הו״ל שלוחו ואסור אלא היינו לומר שנוטל ממנו אם ירצה לתת לו וכ״נ מדברי הרמב״ם בפ״ז מה׳ נדרים שנתן טעם מפני שנמצא זה שפרע חובו לו וכבר ביארנו שזה מותר לפרוע חובו:
(לח) ומה שכתב וה״ה אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי כ״כ שם הרא״ש דהא דקתני המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני וכו׳ אורחא דמילתא נקט:
(לט) ומה שכתב היה ביתו לבנות וכו׳ עד וחוזרים ונוטלין שכרם מזה שם במשנה:
(מ) ומה שכתב וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד הכי אסיקנא בר״פ המדיר (כתובות ע:) דמתניתין דקתני הולך אצל חנוני לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל חנוני כיון דרגיל אצלו והא אזיל קא״ל כמאן דא״ל זיל הב ליה את דמי קמ״ל:
(מא) ומה שכתב אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון לפלוני וכו׳ כן משמע שם בגמרא:
(מב) ומה שכתב בשם רשב״ם דאפי׳ אומר אם תזון לפלוני לא תפסיד נמי אסור וכו׳ כ״כ שם התוס׳ והרא״ש והר״ן ז״ל בשמו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מ) וה״ה נמי אם יש לשמעון הרבה כו׳ והא דקתני ואין לו מה לאכול אורחא דמילתא קתני אשר״י:
(מא) וחוזרים ונטלן שכרן מזה פי׳ אם ירצה:
(מב) כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד נראה דבזה צריך ליתן לו כל דמי מה שנתן לו דלא שייך ל׳ שליחות בל׳ רבים דאמר כל הזן כו׳ ודוקא אם אמר נגד חנוני או פועל שהוא יחיד שייך לומר שכיון שיהיה שלוחו וכ״כ הוכחתי לקמן סימן רל״ה:
(מג) כל השומע קולי יזון לפלוני נ״ל דג״כ מסיים לומר ולא יפסיד וק״ל:
(כב) ראובן שאסר נכסיו וכו׳ ס״פ אין בין המודר (נדרים מ״ג) שנינו המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה והוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות וכו׳.
(כג) ומ״ש אם ירצה ליתן לו וכו׳ כ״כ הרא״ש כלומר וכיון שאינו חייב ליתן לו הו״ל כפורע חובו של חבירו בחוב שבע״פ דשרי גם מ״ש וה״ה נמי אם יש לשמעון הרבה וכו׳ כ״כ הרא״ש דהא דתנן ואין לו מה יאכל אורחא דמילתא נקט וה״ה אם יש לו הרבה וכו׳ והא דנקט חנוני נמי איכא למימר אורחא דמילתא נקט ובפרק המדיר קאמר תלמודא דאתא לאשמועינן דאע״ג דרגיל אצלו וכמאן דא״ל זיל הב ליה את דמי קמ״ל. ונ״ל דמש״ה תנן הולך אצל החנוני בה״א לאורויי דהולך אצל החנוני הרגיל אצלו ואפ״ה שרי וה״א בברייתא פרק המדיר (כתובות ע) ילך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו׳:
(כד) ומ״ש וכן מותר לומר לו כל הזן וכו׳ בפ׳ המדיר (כתובות ע) אסיקנא דהא דתני ילך אצל החנוני לאו למידק מיניה אבל כל הזן אינו מפסיד לא אלא אדרבא ל״מ קאמר לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דלעלמא קאמר אבל האי כיון דרגיל אצלו וקאזיל וקאמר ליה כמאן דא״ל זיל הב ליה את דמי קמ״ל ואיכא למידק אלישנא דרבינו שכתב וכן מותר לומר כל הזן דמשמע דלא זו אף זו קאמר דהכי משמע מלישנא דוכן והא ליתא דאדרבה זו ואצ״ל זו קאמר כדאסיקנא בפרק המדיר שהבאתי וי״ל דעיקר חידושיה דרבינו לאורויי איסורא באומר כל השומע קולי וכו׳ וה״ק וכן מותר לומר כל הזן וכו׳ דכי היכי דשרי לילך אצל חנוני ה״נ שרי לומר כל הזן לא יפסיד במכל שכן אבל אסור לומר כל השומע קולי יזון זכו׳ דהוי כשלוחו ומ״ש בשם רשב״ם כ״כ התוספות והרא״ש לשם בשמו ולכאורה קשה לפי׳ רשב״ם דהו״ל לתלמודא לפלוגי מיניה וביה ולמימר לא מיבעיא כל הזן דלעלמא קאמר אבל האי דליחיד קאמר אימא לא קמ״ל. וי״ל דלא מפליג תלמודא אלא בין היכא דאמר בל׳ רבים ובין היכא דאמר בלשון יחיד ואה״נ דאפילו אמר ליחיד כל הזן אינו מפסיד דשרי כיון דלא אמר בל׳ יחיד אם תזון וכו׳ וכך מפורש במ״ש רבי׳ באבן העזר סימן ע״ב וז״ל יפרנסנה באלו הדברים הקטנים ע״י פרנס שיאמר לו כל הזן אינו מפסיד אלמא דאף ליחיד שרי לומר לו כל הזן אינו מפסיד כיון דלא אמר בל׳ יחיד אלא בל׳ רבים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ט) הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, נוֹתֵן לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה וְהַלָּה מֻתָּר. וְאִם אֵין עִמָּהֶם אַחֵר, מַנִּיחַ עַל הַסֶלַע וְאוֹמֵר: הֲרֵי הוּא מֻפְקָר לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנוֹתֵן לְאַחֵר לְשֵׁם מַתָּנָה, בִּסְתָם. אֲבָל אִם אָמַר לַחֲבֵרוֹ: הַסְעֻדָּה נְתוּנָה לְךָ בְּמַתָּנָה, וְיָבֹא פְּלוֹנִי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנִיָּתִי וְיֹאכַל עִמָּכֶם בַּסְעֻדָּה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ נוֹתֵן לוֹ, סְתָם, וְחָזַר וְאָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל עִמָּכֶם, אִם הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא עַל מְנַת שֶׁיָּבֹא פְּלוֹנִי וְיֹאכַל, אָסוּר, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה סְעֻדָּה גְּדוֹלָה וְהוּא רוֹצֶה שֶׁיָּבֹא אָבִיו אוֹ רַבּוֹ וְכַיּוֹצֵא בָהֶם שֶׁהֵם אֲסוּרִים בַּהֲנִיָּתוֹ לֶאֱכֹל מִסְעוּדָתוֹ, שֶׁהֲרֵי סְעוּדָתוֹ מוֹכַחַת עָלָיו שֶׁלֹּא גָּמַר לְהַקְנוֹת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(סב) שם במשנה בנדרים וכת״ק
(סג) משנה שם דף מ״ח ע״א
(סד) לשון הרמב״ם בפ״ז מה״נ (דין ט״ו) וכלישנא בתרא דרבא דסעודתו מוכחת עליו
(נב) ואין לו מה כו׳ – הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו וכ״פ הרא״ש.
(נג) הרי הוא מופקר כו׳ – ואע״ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ כמ״ש בח״מ סימן רע״ג ס״ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה ועי״ל דאף מד״ס אינו אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר עכ״ל הב״ח ועי״ל כמ״ש התוספות בס״פ אין בין המודר דוקא במקרקעי אבל במטלטלי אין צריך ג׳ וע״ש.
(לד) יאכל – הכא דוקא משום דאין לו מה יאכל התירו ש״ך:
(לה) מופקר – ואע״ג דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ כמ״ש בח״מ סי׳ רע״ג ס״ז הכא כיון דאין לו מה יאכל העמידו על דין תורה עכ״ל הב״ח והש״ך תירץ דהתם דוקא במקרקעי אבל הכא במטלטלי א״צ ג׳:
(יב) (שם סעיף ט׳) ואין לו מה יאכל בנ״י (פרק איזהו נשך) כ׳ בשם הרמב״ן דדוקא באין לו מה יאכל שרי וע׳ מ״ל (פ״ה הי״ד ממלוה) מי שאסר נכסיו לפלוני יכול ליתן ביד הגבאי אע״ג דהגבאי יתן לפלוני כיון דביד הגבאי ליתן לאחר הוי כמו מתנה הר״ן נדרים (ס״ה ע״ב) וע׳ ת׳ מהרי״ט (ה״א ס״י):
היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו ואם אין עמו אחר מניחו על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה והלה נוטל ואוכל ודוקא בכה״ג שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר כההיא דבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא לבנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה ויבא אבא ויאכל אסור אף על פי שלא אמר כדי שיבא אבא ויאכל אלא אמר יבא ויאכל אם תרצה אפ״ה אסור כיון שניכר הדבר שלא כיון אלא לכך וכל כיוצא בזה.
(מג) היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה וכו׳ עד והלה נוטל ואוכל משנה בס״פ אין בין המודר (נדרים מג.).
ומה שכתב ודוקא בכה״ג שנותן לאחר בסתם אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר כההיא דבית חורון שהיה אביו מודר ממנו משנה בס״פ השותפין שנדרו (נדרים מח.) המודר הנאה מחבירו נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה ומעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונים לך במתנה ואינם לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמי בסעודה א״ל אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשתים א״ל לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים א״ל לא נתתי לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה בסעודה ויהיה עון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ובגמרא מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה בבית חורון באחד שהיה סופו מוכיח על תחילתו ופי׳ הר״ן אם הוכיח סופו על תחילתו שהוכיחו סוף דבריו על התחלתן שאינו אלא הערמה וכגון מתנת בית חורון דאסיק למילתא ואמר ואינן לפניך אבל כל שלא אמר בפירוש אע״פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב ליה אלא כי היכי דליתהני מודר אפ״ה הויא מתנה עכ״ל.
וכ״כ רבי׳ ירוחם בשם הרשב״א ובסמוך אכתוב דעת הרמב״ם בזה. ואיכא בגמרא תרי לישני עלה דמתניתין ולישנא בתרא הכי איתיה אמר רבא לא תימא טעמא דא״ל ואינן לפניך הוא דאסור אבל א״ל הן לפניך יבא אבא ויאכל:
[בדק הבית: מותר אלא אפי׳ א״ל הן לפניך יבא אבא ויאכל:] אסור (מ״ט) סעודתו מוכחת עליו ופי׳ הר״ן ז״ל דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין לנשואי בנו ונותנה לאחר הילכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא דתנאי גמור קאמר מיהו כתב הרשב״א ז״ל דדוקא כשאומר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרמב״ם ז״ל כתב דאפי׳ לאחר שעה אסור ואינה מתנה עכ״ל וז״ל הרמב״ם בפ״ז נתן לאחר מתנה וכולי ולא עוד אלא אם נתן לו סתם וחזר וא״ל רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו אם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן אלא ע״מ שיבא פלוני ויאכל אסור כגון שהיתה סעודה גדולה והוא רוצה שיהא אביו או רבו וכיוצא בהן לאכול מסעודתו שהרי סעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות וכן כל כיוצא בזה עכ״ל.
ומדברי רבי׳ ירוחם נראה שהוא סובר דלהרמב״ם אע״פ שלא א״ל ואינם לפניך או והן לפניך כיון שסעודתו מוכחת עליו שלא גמר להקנות אסור:
כתב הרמב״ם מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב וכו׳ בפרק ו׳ מהל׳ נדרים וז״ל תשובת הגאונים אם יש שם אדם אחד לפני ראובן והוא מדבר עמו דברי׳ שיש בהם תשובת שמעון מותר כגון שאומר דבר לשמעון כך וכך והשליח שהוא בינתיים מדבר לשמעון מה שאומר ראובן ולא יסמוך ראובן כי שמע דבריו ויש מהמורים שהיו מחמירין ואומרים ילחוש ראובן לשליח התשובה כדי שיתבאר שאין ראובן סומך על לחישת שמעון ואם עושה כן ה״ז מתרחק מגלגול עבירה ואם שמע שמעון את דברי ראובן כיון שלא נתכוון ראובן להשמיעו אין על ראובן כלום אבל אם נתכוון להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהן שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה ראובן וכל שכן אם אין אדם אחר ודבר ראובן על פי הכותל כדי שישמע שמעון אסור לעשות כן אבל כיון שיש שם שינוי אין מחזיקין את ראובן דנשבע לשקר על זאת ועל ידי כתב מותר בכך כלומר לפי שאינו דבור ע״כ לשונו. כתוב בתשובת דהגהות מיימוניות שאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו ולא אמרינן לא יאסור עליו משום מצות קריאה:
[בדק הבית: ועיין במה שכתבתי בסימן רכ״ד:] גרסינן בס״פ משילין (ביצה לט.) המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו פירוש מותר לו להדליק נר בשלהבת חבירו:
מודרים הנאה זה מזה אם מצטרפין לזימון נתבאר בטור א״ח סימן ק״פ. גרסינן בפ״ק ראוהו ב״ד (כח.) אמר רבא המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה והמודר הנאה ממעיין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה. כתב הרשב״א בתשובה סימן תשמ״ו הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע״מ שיחזירנו ביום שני ודאי יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם ולא משל איסורי הנאה וה״נ כל שבא מידו אסור וכדמשמע בנדרים (לה.) ככרי עליך ונתנה לו במתנה אסור ואינו קנוי לו כלל לשום דבר עד כאן לשונו:
כתב הרא״ש בתשובה כלל ט׳ על שר צבא שבא לעיר וממשכן כאשר ימצא איש אל רעהו והלך ראובן קודם לכן לשמעון שהוא פטור מן המס ונתן לו כל אשר לו במתנה גמורה אם יוכלו שניהן לישבע זה שאין לו וזה שהוא שלו כל מה שבביתו אע״פ שידוע שלא עשה כ״א להבריחן ולבסוף יחזור לו מ״מ במתנה גמורה נתן והחזרה תלויה בדעתו. תשובה קשה מאד הדבר ומעולם החמרתי בו מאד שלא יזלזלו בו ואע״פ שהוא אמת כמו שכתבת ואפילו מתנה ע״מ להחזיר היא מתנה לשעתה וכ״ש מתנה זו שהיה בלי חזרה אם ירצה מ״מ יש ליזהר מפני חילול ה׳ אם ירגיש בדבר וגם שלא יקלו ע״ה בדבר אמנם אם צורך שעה הוא ומשכנהו בשביל חבירו ויכול לעשות בסתם יש היתר בדבר ע״כ. והריב״ש כתב בח״ג סימן ב׳ על מי שהיו שולחים לו פקדונות והיו נותנים אותם לו במתנה כדי שיכול להשבע שהם שלו אם השבועה היא בפני דייני ישראל או מפני המס או מפני הברחת מכס שהוא מחק המלח אין ספק שמתנה כזו אינה מועילה דדמיא למתנת בית חורון אבל כשהדבר הוא מחמת אונסים או שהעכו״ם מעליל שלא כדין מותר להערי׳ אם בנדר אם בשבועה ואף אם בפיו אומר סתם יכוין לבו לדבר אחר שבל מה שאיפשר לעשות בכל ענין ואפי׳ במכס כו׳ שיתנו לך במתנה ע״מ להחזיר שהיא מתנה גמורה לכ״ע כדאמרי׳ בפ״ק דקידושין (ו:) דאע״פ שאינו יכול להקדישה לא קפדינן בהכי כיון שאינה בהערמה כמתנת בית חורון דמתנה ע״מ להחזיר הוא מתנה גמורה לשעתה והמקבל אוכל פירות אלא שצריך לקיים תנאו להחזירה ומכח התנאי הוא שאינו יכול להקדישה לא שהמתנה עצמה תהיה בהערמה עכ״ל.
וכתב עוד הרא״ש בכלל הנזכר על צבור שממשמשים ובאים להטיל חרם שכל מי שיש לו מעות במזומן שילוום לעכו״ם פלוני והלך מיד ונתן מה שהיה במזומן. במתנה גמורה לשמעון שלא היה בכלל התקנה דע לך דלא שייכא הערמה והברחה בחרם שעושים הקהל ע״ד המקום ב״ה ועל דעתם ודבר ידוע שזה לא כיון ליתן אלא להברחה בעלמא ואומדנא דמוכח הוא אפילו להוציא ממון אמנם שוגג היה כי לא סבור לעבור על החרם וכי היכי דאומדנא דמוכח מפקא מכלל מתנה מפקא נמי מהלואה ולא מועיל ערמתו כלל וחייב להלוותו. כתב הרשב״א שאלת ראובן משכן בית לשמעון ושמעון השאילו ללוי ולוי אסרו על יהודה אם יש ממש באיסורו תשובה כל שהשאילו שמעון ללוי כל שנמשך זמן השאלה הרי הבית של לוי והרי יד לוי באותו בית שמעון כל אותו זמן השאלה. כתב הרשב״א שאלת בני אדם שהיו להם שני מקומות בב״ה משותפין ביניהם והקדיש אחד מהם חלקו לחבירו מהו תשובה אם הספק אם חלקו הקדש לעניים או לא ודאי אינו הקדש דהא לך קאמר דמשמע דלא הקדישו אלא לו ואין הקדש זוכה בו ואם הספק אם נאסר לזה בהקדש יראה לי שאם אמר כן במקום מוחלט שלו שאין לאחר שותפות בו ה״ז אסור לישב בו שהרי עשאו לו הקדש גמור כהקדש ב״ה דאילו נתכוין לומר כהקדש לעניים בזה כ״ע ידעי דבמקום מוקדש לעניים אין אסור לישב בו וא״כ מה אמר ומה הועיל אלא לא נתכוין אלא לאוסרו עליו כהקדש ב״ה ואע״ג דאין מעילה במחובר מ״מ איסורא איכא ועוד דאיפשר דתלוש וחיברו ובטלו לענין הקדש כתלוש דמי אבל במקום זה שהוא משותף לא אמר כלום שהרי אין בו דין חלוקה וכל שאין בו דין חלוקה אינו יכול לאסור עליו דלא בתוך של חבירו הוא יושב אלא בשל עצמו וכדאיתא בפ׳ השותפין שנדרו (נדרים מה:) ואפי׳ איניש דעלמא איפשר שהוא יכול לישב בו מדעת חבירו וכדאמר התם לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך אלא שלא מדעת חבירו מסתברא לי שהוא אסור דהתם טעמא משום דאמרינן ברירה כלומר כיון שאין בו דין חלוקה בודאי ע״ד כן נשתתפו בו שכל זמן שזה נכנס או יוצא כשיסתלק זה ויכנס השני בו יהא שלו לגמרי באותה שעה וכענין בור של שותפין בב״ק (נא.) וכיון שכן אם כ״א גומר ונותן מתחילת השיתוף לחבירו אי איפשר שגמרו שיהא לכל מי שיבא להכנס בו וכי עשאוה הפקר לכל וע״כ אני מפרש ההיא דשנינו לא לשלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך דוקא כשהוא נכנס לצורך חבירו אבל בלא״ה כלל וכלל לא ואם עשאן הקדש ונתכוון להקדש ולא אמר לך הרי חלקו הקדש לעניים שאין מכירין עכשיו בהקדש ב״ה ומכל מקום אם פירש הוא עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש ב״ה הכל לפי פירושו וכמו ששנינו סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל ולהחמיר:
כתב הר״ן בפ׳ אף על פי איכא מ״ד שאין הלוה יכול לאסור למלוה נכסיו המשועבדים לחובות ומוכחי לה מדאמרינן בירושלמי פ׳ המדיר גבי המדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ״ד אין מזונות לאשה ד״ת אלמא דמי שהוא גובה מן התורה כב״ח לא מפקע שעבודיה משום קונם ודאמרינן בשמעתין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא הקדש דלפי שאין אדם מצוי להקדיש נכסיו לא חשו חכמים לאלומיה שעבודיה דב״ח אבל בקונם שהוא מצוי אלומי אלמוה ומיהו אפשר דבירושלמי לא ס״ל דקונמות כקדושת הגוף דמיין כי היכי דלא ס״ל הכי בשמעתין עד דאתא רב אשי ופרקה אבל למסקנא דרב אשי דוקא שעבודיה דבעל הוא דאלמוה אבל שעבודיה דמלוה לא ומצי לאסרינהו ליה לנכסיה עליה דמלוה ומיהו נראה הדברים דמשמתינן ליה עד דמתשיל אנדריה עכ״ל והרא״ש כתב אהא דאמר רב אשי קונמות קאמרת וכו׳ וא״ת א״כ ע״י קונם יפקיע אדם כל ב״ח לאסור עליהם אשר לו בקונם וי״ל שיכולים ב״ח ללות מאחרים ויפרעו ממנו מדרבי נתן אע״פ שיכול לאסור גם עליהם זה לא יעשה שיהא מודר הנאה לכל העולם. ותימה דהא פריך בריש המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אמאי לא משני בשהדירה ע״י קונם וי״ל דסברא הוא דכי היכי דאלמוה לשיעבודא דבעל אלמוה נמי לשיעבודא דאשה וכן נמי י״ל בב״ח דמשום נעילת דלת אלמוה רבנן לשעבודיה שלא יכול לאסור נכסיו על ב״ח אפי׳ בקונם עכ״ל וכתוב בספר אהל מועד מדאמרי׳ בפ״ק דחולין (ח.) שאם שחט בהמה בריאה בסכין של ע״ז לא חשיבא הנאה נלע״ד שיש ללמוד ממנה שהמודר הנאה מחבירו שוחט לו לכתחילה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) היו מהלכים בדרך וכו׳ עד ואם אין עמו אחר מניחו על הסלע ואומר ה״ז מופקר לכל מי שירצה. ע״ל בח״ה סי׳ רע״ג דכתב דמדברי סופרים בעי׳ דלא יפקירנו כ״א בפני ג׳ ומד״ת להרמב״ם בעינן שיפקירנו בפני האחד ולהרא״ש אפי׳ בינו לבין עצמו. וצ״ל דה״נ כיון דאין להמודר מה יאכל הקילו והעמידו על ד״ת. אלא שצ״ע שהתוס׳ והרא״ש כתבו נ״מ למ״ש שמד״ת הפקר אפי׳ בינו לבין עצמו או בפני א׳ כיון דמד״ס אין הפקר פחות מג׳. וכתבו דנ״מ לענין אם השכיר בהמתו לנכרי כו׳ ע״ש וב״י הביאו שם בסימן רע״ג והוה להו למכתב ג״כ נ״מ זה לענין המדיר שהולך עם המודר בדרך לבדו אלא שי״ל דכאן הוא מפקיר לכל הפחות בפני האחד הוא המודר משא״כ נ״מ דידהו דודאי אינו מפקירנו אלא בינו לבין עצמו כדי שלא ילך אותו שמפקירנו בפניו ויזכה אע״פ שמן הדין אינו מועיל כמבואר בא״ח סי׳ רמ״ו ע״ש: כתב בתשובת מיי׳ שאם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו וכ״כ הכלבו ובין תשובת מהר״ם כתוב וקשה דבפרק ראוהו ב״ד גרסינן הנודר הנאה משופר תוקעים לו תקיעת מצוה וצ״ע {עד כאן המגיה}):
(מד) והיה הבן משיאו לבנו כנ״ל:
(מה) אלא אמר יבא אבא ויאכל אם תרצה פי׳ אם אמר כדי שיבא ויאכל דמשמע כמו תנאי דאינו נותן לו אלא כדי שיבא ואם לא ירצה להזמין אביו לא יהא המתנה מתנה פשיטא דאסור אלא אפי׳ אם לא אמר כדי אלא תלה הדבר בהדיא ברצונו וא״ל אם תרצה אפי׳ הכי אסור והיינו כלישנא בתרא דרבא שם סוף פרק השותפין דף מ״ח סוף ע״א וע״ד שפירשו הר״ן ע״ש והרמב״ם הוסיף לאסור דאפי׳ נתנו לו סתם ולאחר זמן א״ל רצונך שיבא אבא כו׳ אסור אבל רבינו לא כיון לזה מדלא הזכיר לאחר זמן וק״ל:
(כה) היו מהלכין בדרך וכו׳ משנה ס״פ אין בין המודר והא דתנן נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו דוקא לאחר אבל לאשתו של מודר אסור דכיון דהבעל זוכה בפירות המתנה שנותנין לאשתו הוי כאילו נתן לבעל וכן כתב הרא״ש בפרק בתרא דנדרים ויתבאר בסי׳ רכ״ב בס״ד:
(כו) ומ״ש ודוקא בכה״ג וכו׳ כההיא דבית חורון וכו׳ ועיין בסוף סימן רכ״ג מ״ש בס״ד בפירוש ההיא דבית חורון והוא משנה ס״פ השותפין ואיכא למידק למאי דקי״ל בס״פ אין בין המודר דמדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקיר בפני שלשה וכמ״ש בח״מ סימן רע״ג א״כ מאי מועיל הכא להניחו ע״ג הסלע ולומר ה״ה מופקר הלא אינו רשאי ליטלו כיון שלא נעשה הפקר וי״ל דכאן דאין לו למודר מה יאכל העמידו חכמים על דין תורה דאפי׳ באחד הוי הפקר כדי שיהא המודר נוטל ואוכל ועי״ל דאף מד״ס לא אמרו דאינו הפקר עד שיפקיר בפני ג׳ אלא לענין שיכול לחזור בו המפקיר ולומר החזיר לי את שלי דכיון שלא היו שם ג׳ מצינא למיהדר אבל כאן כל כוונתו כדי שיבא המודר ויטלנו ויאכל ורוצה בהפקרו זה הלכך אין כאן איסור אע״פ שלא היו ג׳. כתב בתשובת מיימוני על אחד שאסר ספרו על חבירו דאסור לנאסר ללמוד ממנו דהא אין חובה לאדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמי שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שיכול לקבל עליו כשמניחו ללמוד בו בחנם כך השיב ר״י בר שמואל ז״ל. ומהר״ם הקשה דהא בפ׳ ראוהו ב״ד גרסינן המודר הנאה מחבירו תוקע לו תקיעה של מצוה המודר הנאה משופר תוקע לו בו תקיעה של מצוה מ״ט מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא שאינו קרוי נהנה במה שעושה המצוה בדבר האסור ליהנות ממנו וצ״ע עכ״ל ובש״ע פסק לאיסור כתשובת ר״י וכן נ״ל עיקר דלא דמי לתקיעת שופר בר״ה דשרי דאין משכירין כיוצא בו ותו דאף איסורא איכא ליטול שכר על התקיעה כדכתב בא״ח סימן תקפ״ה אבל ספר דמשכירין כיוצא בו ושרי ליטול שכר עליה פשיטא דאסור במודר דהרי הוא נהנה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יְדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, יָכוֹל לִכְתֹּב לוֹ כְּתָב, לְדַבֵּר עִם אַחֵר וְהוּא שׁוֹמֵעַ.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(סה) רמב״ם שם (ספ״ט) [ספ״ו] מת׳ הגאונים שהביא הב״י והרב הגדול מוהר״ר שאול הלוי מורטירה ז״ל ר״מ ואב״ד דק״ק ספרדיים פה פסק דאסור לכתוב לו רק יכתוב על הכותל ממשמעות תשובת הגאונים הנזכר וכן נראה מנוסח הרמב״ם שלפנינו דאיתא שם שמותר לו לכתוב בכתב אבל לא כתב שמותר לכתוב לו ושפתים ישק וגו׳
(לט) שלא ידבר עם חבירוזה קאי אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ״ש סי׳ רי״ג.
(נד) או לדבר עם אחר כו׳ – ואף על פי שחבירו שומע אין בכך כלום כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. כן כתב בית יוסף בשם תשובת הגאונים.
(לו) שומע – כיון שלא נתכוין להשמיעו אבל אם נתכוין להשמיעו אע״פ שיש אחר ביניהם שדבריו כלפי אותו האיש לא יפה עשה. ב״י בשם תשו׳ הגאונים וזה קאי דוקא אנשבע דאילו בנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש כמ״ש סי׳ רי״ג. ט״ז (ועיין כה״ג מ״ש בשם ריא״ז):
(יג) (שם סעיף י׳) לדבר עם אחר. ע׳ ת׳ חוות יאיר (סט״ז) ואם נשבע שלא לגלות סודו לשמעון אם שרי להגיד ללוי ולוי יגיד לשמעון ע׳ ת׳ הראנ״ח (סי׳ ט״ז):
כתב הרמב״ם מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב או לדבר עם אחר והוא שומע וכזה התירו הגאונים.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מו) או נדר שלא לדבר עם חבירו (אע״ג דנדרים אין חלין על דבר שאין בו ממש י״ל דאיירי בכגון שאמר קונם פי לדיבורי שאדבר עם פלוני וכמבואר בסימן רי״ג ע״ש עכ״ה) פי׳ שתולה הדיבור בדבר אחר כגון שאומר אם אעשה דבר פלוני איני אדבר עמו דאל״כ הוי לשון שבועה ולא הוי נדר כלל.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יא) אִם אָסַר סִפְרוֹ עַל חֲבֵרוֹ, אָסוּר לַנֶּאֱסָר לִלְמֹד בּוֹ.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סו) תשובות הגהות מיימוני
(מ) אסור לנאסר ללמוד בו – כן כתוב בתשו׳ מיימון הביאו בית יוסף והוא מטעם שהרי אין חיוב על האדם להשאיל ספרו לחבירו שלא לדעתו כמו שאין חובה עליו ליתנו שהרי מקלקלו בכך ומותר להשכירו ונמצא מהנהו השכר שהיה צריך ליתן. וכ׳ בתשובות מהר״ם שהקשה מההיא דסעיף (ג׳) [יג] המודר הנאה משופר מותר לתקוע תקיעה של מצוה. ותמה אני דאין כאן קושיא דהא בהדיא כתוב בתשו׳ מיימון שהטעם שאין משאילין ספרים מפני שמקלקלן שהקלקול מצוי בהן מה שאין כן בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו וכן ההיא דמודר ממעיין כו׳ וזה פשוט לע״ד ולפי מה שאכתוב בסמוך בלא״ה ל״ק מידי.
(נה) אסור כו׳ – ול״ד למודר הנאה משופר דלקמן דמותר בתקיעת מצוה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו דהכא כיון שיש להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה״ז נהנה.
(לז) ללמוד – ול״ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו דהכא כיון שיכול להשכיר ספרו וזה לומד בו בחנם ה״ז נהנה והט״ז תי׳ דגבי ספרים יש לחוש שיתקלקלו שהקלקול מצוי בהם משא״כ בשופר אינו מתקלקל כשזה יתקע בו:
(לו) אם אסר כו׳ – כמש״ש ל״ו ב׳ במקום שנוטלין כו׳ ה״נ דמשכירין כמ״ש בספ״ט דב״מ והא רבא אפיק ספרא דאגדתא כו׳:
(ד) אסור לנאסר ללמוד – עט״ז ס״ק מ״ג מ״ש הטעם בזה ועיין בתשובת פני אריה סימן מ״ז שהשיג על טעם זה:
(ה) ללמוד – עבה״ט ועיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן ס״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ, אָסוּר בְּגַחַלְתּוֹ וּמֻתָּר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, תּוֹקֵעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. {הַגָּה: הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, מֻתָּר לִשְׁחֹט לוֹ בְּהֵמָה בְּרִיאָה, אֲבָל לֹא מְסֻכֶּנֶת (כֵּן מַשְׁמָע מִבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹהֶל מוֹעֵד).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סז) ברייתא ביצה דף ל״ט ע״א:
(°) פי׳ להדליק נר בשלהבת חבירו
(סח) מימרא דרבא ר״ה דף כ״ה ע״א
(מא) ומותר בשלהבתו – נראה דכאן הוה הדין גם כן כמו לענין עבודת כוכבים בסי׳ קמ״ב סעיף א׳ וכפי מה שכתבנו שם.
(מב) מותר לשחוט לו בהמה בריאה – הטעם שחשוב קלקול מדאיתא בשוחט בסכין של עובד כוכבים בסימן י׳ דלא חשיב הנאה ואף שאיני כדאי לחלוק על הרב בעל אהל מועד שהוא המציא דין זה כמבואר בבית יוסף מ״מ אמרתי שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה שישחוט לו ויתירנה לו לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבים אמרינן שאין בשביל איסור עבודת כוכבים איסור בסכין של עובד כוכבים וראיה מפורשת מדברי התוספות פרק האורג (שבת ק״ו) שכתבו בד״ה חוץ מחובל כו׳ וז״ל אע״ג דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן פ״ק דחולין סכין של עובד כוכבים מותר לשחוט בה מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב ולא חשיב מקלקל דדוקא לענין עבודת כוכבים חשיב מקלקל דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא חשיב ליה נהנה כיון שקלקולו יותר על תקונו עכ״ל הרי מפורש לפניך דלא ילפינן לענין שבת מעבודת כוכבים בזה וה״ה נדרים כיון דאמרינן דוקא גבי ענין עבודת כוכבים גלי רחמנא ולא במקום אחר ואע״ג דבפ״ק דחולין (דף ח׳) כתבו התוס׳ דדוקא לענין שבת הוה הנאה כיון דמלאכת מחשבת אסרה התורה והוא נתכוין להנאה זאת אין מזה קושיא ואדרבה משם ראיה דהא גם בנדרים אנו הולכין אחר כוונת הנודר והוא מתכוין כאן להנאה ותו דק״ו הוא בנדרים מדמצינו בריש פרק אין בין המודר ברבי אליעזר דס״ל אפילו ויתור אסור במודר דהיינו אם אחד מוכר לחבירו דרך להוסיף א׳ או ב׳ ובמודר הנאה קפדינן אפילו על הנאה מועטת כמ״ש הרא״ש שם והר״ן ומטעם זה אסרינן ריש סימן זה אפילו דריסת הרגל דלא קפדי אינשי כמ״ש שם הר״ן ק״ו שיש לאסור הנאה גדולה כזאת שמכשיר וממציא לו אכילה מה שלא היה יכול לאכול בלאו הכי וראייה עוד ממה שכתב הראב״ד בפ״ו דשבועות וז״ל שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר ע״ד רבים דימול וישחוט בחנם דמה מצוה יש בהתרת נדרו אבל אם צריך למעשה ידיו ואם יתעסק במעשה ידיו לא יוכל למול ולשחוט יתירו לו ואם נשבע על שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד בניהם בחנם עכ״ל הרי שהתחיל ב׳ פעמים במילה ושחיטה ובסוף לא זכר שחיטה שיעשה להם בחנם אלא שזה אסור כיון שאינו מצוה עליו על כן נראה ברור דאי ראה הרב רמ״א דברים שזכרנו לא היה קובע כאן להלכה להקל ואיסור גמור הוא כנלע״ד.
(נו) אסור בגחלתו – ע״ל סימן קמ״א ס״ק י׳.
(נז) ומותר בשלהבתו – פי׳ מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש.
(נח) בהמה בריאה – מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן וע״ל סימן י׳ ס״ק ד׳.
(לח) בשלהבתו – פי׳ מותר להדליק נר בשלהבתו דאין בה ממש וע״ל סי׳ קמ״א וקמ״ב:
(לט) בריאה – כתב הט״ז וז״ל אף שאיני כדאי לחלוק מ״מ נ״ל שאין לסמוך על הוראה זאת דזה פשוט דהנאה גדולה היא לו מה ששוחט לו ויתירנה לאכילה ובכל יום אנו שוכרים שוחט שישחוט ודוקא לגבי עבודת כוכבי׳ אמרינן שאין איסור בסכין של עבודת כוכבי׳ דחשיב קלקול משא״כ לענין נדרים ואיסור גמור הוא:
(לז) מותר לשחוט כו׳ – כמ״ש בפ״ק דחולין (ח׳ א׳) בסכין של עבודת כוכבים:
(ו) בהמה בריאה – עבה״ט ועיין בתשובת פני אריה סי׳ ס״ד שהעלה כהרמ״א ולא כט״ז אלא שכתב דמ״מ אינו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אלא במקום שאין נותנין שכר בעד השחיטה או בנותן לו שכרו אבל בלא״ה אסור ואף בכה״ג לא שרי אלא כשלא אמר המודר שישחוט לו בהמתו אלא שזה בא ושוחט לו מעצמו או שאמר המודר כל השוחט בהמתי אינו מפסיד או שאמר כל הרוצה לשחוט יבא וישחוט ויש שם ג״כ אחר שיודע לשחוט אבל אם אמר לו בפירוש שישחוט לו בהמתו באנו למחלוקת הב״י והרמ״א דלעיל סעיף ב׳. אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ״א שם. ועיין עוד בסי׳ ס״ו שם שכתב דמותר לנקר בשר מחוטי חלב ודם של מי שמודר הנאה ממנו שהרי אם רצה המודר לעבור על המצוה יכול הוא לאכלו בלא ניקור ואין מעכב על ידו אלא חפצו לקיים המצוה נמצא שאינו נהנה אלא הנאת קיום מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אמנם למלוח הבשר להוציא מידי דמו אסור דמלבד הנאת מצוה מהנהו ג״כ שהמלח ממתיק הבשר ונותן בו טעם ונמצא מהנהו במה שעושה להיות ראוי למאכל שלחנו ע״ש:
(ז) אבל לא מסוכנת – עיין בתשובת זכרון יצחק סי׳ צ״ח שכתב דאם שחט בדיעבד לכאורה יש לאסור משום דקיי״ל כרבא בתמורה דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א״כ הוי כמתה מאליה אך לפי מ״ש התוספות שם דהנשבע שלא לגרש ועבר וגירש אף לרבא מהני כיון שהוא בדה את האיסור א״כ ה״ה הכא אי עביד מהני עכ״ד. ועיין בנ״צ לעיל סי׳ י׳ הארכתי בענין אי עביד לא מהני וכתבתי שם דאי משום הא לא איריא דהפוסקים לא ס״ל חילוק התוספות בין אם הוא בדה או לא אלא דמטעם אחר לא שייך בזה אעל״מ וכשר בדיעבד ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִשּׁוֹפָר, מֻתָּר לִתְקֹעַ בּוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה. הַמֻּדָּר הֲנָאָה מִמַּעְיָן, טוֹבֵל בּוֹ טְבִילָה שֶׁל מִצְוָה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה (כפול סי׳ רי״ז סכ״ו).
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(סט) שם
(ע) שם
(מג) מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה – בא״ח סימן תקפ״ו בבית יוסף כתב בשם כל בו דדוקא אחר יתקע לו אבל המודר עצמו לא יתקע דפעמים שאדם נהנה במה שהוא תוקע וכן כתב שם בשלחן ערוך ולפי זה ודאי לא קשה מידי מההיא דסעיף י״א שאסור ללמוד בספר הנאסר עליו בלאו האי סברא שכתבתי שם אלא מטעם דהכא דודאי התורה משמחת לב שהרי אסור ללמוד בימי אבלו א״כ לא דמיא האי מצוה לשאר מצות דאמרינן לאו ליהנות ניתנו אלא בזה נמשך הנאה לאדם וא״ל וא״כ למה מותר ללמדו מקרא כדאיתא בסעיף ב׳ הא יש לו שמחה מזה יש לומר דהתם החיוב עליו ללמוד עמו מכח מה אני בחנם כו׳ ע״כ לא אכפת לן בהנאה משא״כ בשאילת ספרים שאין עליו חיוב כמ״ש בתשובת מיימון לעיל כן נ״ל.
(נט) מותר לתקוע בו כו׳ – משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא״ח סימן תקפ״ו ס״ה כתב המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וכמו שכתב בבית יוסף בשם הכל בו וצ״ע. ולענין הלכה הביא בב ״ח בא״ח שם מחלוקת הפוסקים בזה ופסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו וע״ש.
(מ) לתקוע – כתב הש״ך משמע אפילו הוא עצמו ותימה דבא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה כתב דאדם אחר תוקע בו וזה יוצא משמע אבל הוא עצמו לא וצ״ע ולענין הלכה הב״ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו וע״ש:
(לח) מותר לתקוע בו – עמ״ש בא״ח סי׳ תקפ״ו ס״ה ובליקוטים מחילוף הגירסות דשם:
(ח) המודר הנאה משופר – עיין בשע״ה פ״א מהלכות שופר הלכה ג׳ מ״ש בזה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְנָתַן לוֹ לוּלָב לָצֵאת בּוֹ עַל מְנַת שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ בְּיוֹם שֵׁנִי, יָצָא. אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, לֹא יָצָא.
באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עא) הרשב״א בתשובה (סי׳ תשמ״ו) משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם ולא משל איסורי הנאה אף על פי שנתנה לו אסור כדלעיל בסי׳ רט״ז סעיף ח׳:
(°) אם אחד נתן כל אשר לו לחבירו במתנה גמורה ותלוי בדעת המקבל אם ירצה להחזיר לו אם יוכלו שניהם לישבע זה שאין לו וזה שהוא שלו עיין בתשוב׳ הרא״ש כלל ט׳ והביאו ב״י בס״ס זה
(מד) ביום שני יצא – דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ביום ראשון דכתיב ולקחתם לכם ולא משל איסור הנאה והאי איסור הנאה הוא ואינו קנוי לו לשום דבר.
נראה לי דנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו לעשות מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים ושכרו וכמו שכתוב סי׳ ק״ס סעיף כ״ג.
(ס) יצא – דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל אסורי הנאה וכן כתב הרב בא״ח סי׳ תרמ״ט ס״ב ע״ש. דין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון נתבאר בא״ח ס״ס קצ״ו עיין שם.
(מא) שני יצא – דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא ועיין באורח חיים סי׳ תרמ״ט ס״ב ודין המודרים בהנאה אם מצטרפין לזימון עיין בא״ח ס״ס קצ״ו וכתב הט״ז נ״ל דהנודר הנאה מחבירו אסור ליתן לו מלאכה בשכר שמקרי הנאה מה שהניח אחרים שכר לזה וכמ״ש סי׳ ק״ס סכ״ג:
(לט) הנודר כו׳ – כמש״ש בשופר של עבודת כוכבים ושל עולה דמצות לאו ליהנות ניתנו:
(מ) אבל כו׳ – עבא״ח סי׳ תרמ״ט ס״ב בהג״ה מש״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×